באר משה (דנשבסקי) א מב

להסוברים נקובת הוושט הויא רק טרפה וכמו שכ' הגאון רע"א בדבריו שהבאנו לעיל, שיהיה זה תלוי בדין אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, שאם ישנה מתחלה ועד סוף א"כ כל רובו של הוושט צריך להשחט שעליו יש שם שחיטה, וא"כ כשחסר מן הרוב מקצתו של הוושט שלא נשחט רק ניקב ממילא הוי זה פסול בשחיטה שלא נשחט כראוי, אך למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף יש לומר שהגורם השחיטה הוא סוף השחיטה להוציאו מידי נבלה כי זה מקרי שחיטה. ובאמת נראה לענ"ד שזה מוכרח מצד הסברא הישרה שלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ודאי אם יחסר מקצתו מן רוב הוושט יהיה זה פסול בשחיטה, אך זאת יש לומר שגם למ"ד אינה אלא לבסוף מ"מ לענין נבלה אין מטהר אלא כשהיה בכשרות מתחלה ועד סוף, כי היכי דלענין היתר אכילה בעינן שיהיה מתחלה ועד סוף בכשרות השחיטה, ואם תחלה היה שלא בכשרות הויא טרפה, ה"נ נאמר לענין לטהר מידי נבלה נהי שאין תחלתו נקראת שחיטה בעצמותה מ"מ תנאי היא להשחיטה שיהיה כל רובו של הוושט נשחט. אך אחרי שמדברי בה"ג לפירוש שמפרש האשכול דבריו אמרינן שאם אינה לשחיטה אלא לבסוף, הסוף שחיטה של הוושט מטהר מידי נבלה ונקראת רק טרפה מדין נקובת הוושט, נכון לומר כן

אך לכאורה יקשה להאי כללא לסברתו של רבא דבשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ישנו ג"כ הפלוגתא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף, וא"כ סימן אחד בבהמה אינה נקראת שחיטה רק כשיוגמר רוב שני הסימנים, וזה ברור דכה"ג הויא נבלה כמו דקיי"ל לעיל שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הוושט הוה זה פסול בשחיטה והויא נבלה כדאיתא לעיל (דף ל"ב). א"כ חזינן שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף שני הסימנים, מ"מ הסימן הראשון הוא מתנאי השחיטה שבלעדו הויא נבלה, וא"כ הכי נמי נימא בהוושט שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ כל רובו של הוושט מתנאי השחיטה ובלעדו הויא נבלה

ונראה לענ"ד דזהו היה סברת רבא מתחלה (בדף ל"ב ע"ב) שרבא מחלק שם אליבא דר"ע בתר חזרה בין שחט ולבסוף פסק, בין פסק ולבסוף שחט, וסובר דפסק ולבסוף שחט כדבר אחר גורם לה ליפסל, ולכאורה הוא דינא בלא טעמא שהרי מ"מ אין כאן שחיטת סימן אחד, אך לפי מה שבארנו אתי שפיר שיהיה זה רבא לטעמיה דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף וסובר שגם בסימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים יש בזה ג"כ הפלוגתא של ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ גם בשני סימנים אמרינן שמקודם גמר שחיטתן של רוב שני הסימנים לא מיקרי שחיטה, ולכן שפיר סבר רבא שפסק ולבסוף שחט כי דבר אחר גרם לה לפסל במומו מפני שגמר השחיטה היה כדין, ומעתה נוכל לומר רבא לטעמיה, מתחלה סבר שענין אינה לשחיטה אלא לבסוף מועיל גם לענין זה דלא הוי נבלה כל היכא שסוף השחיטה של רוב הסימנים נגמר כהוגן, ולבתר הכי דחזר מדבריו ואמר יש מהן נבלות, יסבור שגם אם אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ תנאי השחיטה הוא מה שקדם, ולכן אף נקובת הוושט במקצתו היכא שבגמר של השחיטה של רוב הוושט היה בצירוף הנקוב הוי נבלה

אמנם אליבא דרב יוסף דפליג ואמר שבסימן ראשון כו"ע סברי בזה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ויש עליו שם שחיטה והפלוגתא של ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף הוא רק לענין מיעוטא של הסימן עד גמרו ובוושט, כמו שהבאנו לעיל מד' האשכול, א"כ שפיר נוכל לומר שאותה הפלוגתא הוא גם לענין נבלה, שלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא יהיה נבלה בהצטרפות הנקוב לרובו של שחיטת הוושט, ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יהיה זה נבלה כל שמצטרף הנקוב לשאין נקוב, וע"כ נאמר דבה"ג ע"פ פירושו שהאשכול מפרש דבריו יסבור לדינא כרב יוסף, ולכן הוצרך לומר בשחט א"י מקצתו וגמר ישראל לשחיטת הוושט שלכך הוי נבלה משום שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ובפסוקת הגרגרת ברובו גם בפסק ולבסוף שחט הוושט לכו"ע הוי נבלה משום שבזה כו"ע מודו דנחשב סימן אחד לשחיטה משום שכיוצא בזה בעוף הוה סימן אחד שחיטה

ובעיקר הדין בהמחלוקת אם ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס או אינה לשחיטה אלא לבסוף, הנה בענין שני הסימנים ודאי בסימן הראשון אמרינן עליו ישנה לשחיטה דהא בהא מצינו שאביי ורב יוסף סברי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ולדעתי נראה דאביי דאמר לרבא מי סברת אינה לשחיטה כו' ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, אין כוונתו בעצם הדין, הא זהו, מחלוקת קמאי לוי סבא ור' יוחנן ואיך הכריע אביי זה למלתא דפשיטא, וע"כ נראה לענ"ד דאביי חדית ליה לרבא דבענין שני סימנים כו"ע מודו דסימן הראשון ג"כ ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, וא"כ בזה כיון דאביי ורב יוסף סברי הכי ודאי דהכי הלכתא נגד רבא, ואמנם בהאי דינא בסימן אחד גופא בהוושט שהתחיל ושחט מקצת הסימן בחוץ וגמרו בזה לא נתברר לן הלכתא אם קיי"ל כלוי סבא או כר' יוחנן. והנה במה שאמרתי שעיקר חדושא דאביי בזבחים דאמר בלשון מי סברת וכן אביי דמסיק בפסחים (ס"ג א') כגון ששחט סימן אחד לערלים וסימן שני אף למולים והוא מוכח ג"כ שבשני סימנים אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והוא כשיטת רב יוסף בחולין שבסימן אחד ישנה לשחיטה גם קודם גמר שחיטת הסימן השני לכו"ע, אמנם במיעוט סימן עד סופו יכול להיות דאביי לא סבר בהחלט דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, ולכן אתי שפיר בהא דאביי סתר להוכחת רב אידי ב"ר אבין בחולין (ל' ע"א) דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס ממתניתין דקתני ובמועד לשמו פטור כו' ואביי משני משום דמדמי פסח מי אידחי וא"כ אפשר לומר דאינה לשחיטה אלא לבסוף ולכאורה הדבר צ"ע הא אביי החליט בזבחים (דף ל') דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, ולמש"כ א"ש שמה שאביי החליט הוא רק בשני סימנים היינו שבשחיטת סימן הראשון ג"כ ישנה לשחיטה וכו', אבל לענין מיעוט סימנים לא איתברר לאביי אם ישנה לשחיטה מתוע"ס, ומתניתין סתמא קתני אף בשחט הוושט תחלה, וא"כ אם אינה אלא לבסוף הסימן ולא במיעוט קמא תשאר הקושיא למה נפסל הפסח הא בהתחלת השחיטה של הוושט אידחי ליה מפסח, וע"ז דחי אביי שאין ראיה מזה. אך עכ"פ דעת בה"ג הכריע לנו שגם במיעוט סימן של הוושט אמרינן ג"כ ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסולי המקדשים הל' י"ח שגם במיעוט סימנים אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, וא"כ לפ"ז אם ניקב הוושט וגמר לשחוט עד רוב הוושט ולא יותר מרוב מילתא דפשיטא אף למ"ד נקובת הוושט הוי טרפה הכא הוה נבלה דהא ישנה במקצת השחיטה פסול אך זאת ראוי לחקור אם גמר ושחט הוושט באותו מקום שהיה נקב יותר מרוב, שנשחט רוב הוושט גם בלעדי מקום הנקב, רק בעת שבא הרוב וושט חתוך היה אז ע"י הצטרפות מקום הנקוב, אם זה מועיל מה ששוחט אחרי שרוב הסימן חתוך ברוחבו להשלים שיהיה רוב, בלעדי מקום הנקוב. ונראה לענ"ד שזה תלוי במה שנחלקו רב אסי, ורב יהודה, ורב הונא, בענין הגרמה בהגרים שליש ושחט שני שלישים דרב אסי סבר שזה פסולה, מפני שכיון ששחט שליש השני אחרי שליש ההגרמה ונעשה הקנה שחוט בשני שלישים, וזה הוה אז שחיטה פסולה מפני ההצטרפות שלא במקום שחיטה, ואין מועיל מה ששחט אח"כ שליש השלישי אחרי אשר רוב הקנה כבר נחתך רובו בפסול וה"נ בנ"ד לא יועיל מה ששחט את הוושט עוד להשלים שיהיה רוב גם בלעדי מקום הנקוב, אחרי שכבר