באר משה (דנשבסקי) א מ

ועפ"י כל מה שבארנו נשוב לענין נ"ד שכתבנו בראש דברינו במקום ספק אם היה ניקב בוושט, כיון שבעצם השחיטה אין כאן ספק והיתה שחיטה הגונה, וגם אין ריעותא ודאית לפנינו, א"כ בכגון זה תלי אם חיישינן לספק דרוסה ניחוש גם בזה, ואי לא חיישינן גם בהא לא ניחוש כדמוכח בגמ' גבי הא דעולא (מ"ג ע"ב), וזה דומה כמו דמוקמינן בחזקת שלא נתקדשה הערוה ומותרת ליבם מעיקר הד"ת, הגם שיש עליה חזקת איסור אשת אח שהיה עליה מקודם, מ"מ חשבינן לה חזקת היתר ליבם, ומאי דחיישינן הוא רק מדרבנן. ובלא זה מה שכתבנו לעיל וביארנו שכל זה הוא מדרבנן מסתברא כן, כיון שזה מוכח שלמאן דלא חייש לספק דרוסה הוא מותר למה נעשה פלוגתא רחוקה שלמאן דחייש הוא איסור תורה מסתגי לן שהאיסור למאן דחייש הוא ג"כ רק מדרבנן, ובנ"ד שלא היה שיעור שהיה שגם אם היה נקב ג"כ להרבה דעות הפוסקים שגם בעוף שיעור השהיה כמו בבהמה דקה, וא"כ לענין דאורייתא הוי ספק ספיקא שמא לא ניקב הוושט כלל ואפילו ניקב שמא הדין כמאן דסבר שיעור שהיה גם בעוף, ולענין דרבנן הוה ספק אחד שמא לא ניקב הוושט וא"כ במקום הפסד יש לסמוך על בדיקתינו, ודוק: סימן יא

ובענין נקובת הוושט אשר הזכרנו לעיל שכתבנו שם שלדעת התוס' והרא"ש בשם ר"ת אשר היא רק טרפה וכן הבאתי דעת בעל העיטור, אמרתי להוסיף בענין הזה עוד מה שיש לעיין בזה. ומקודם אבאר שיטת הפוסקים הוא דעת הרמב"ם ורש"י שסוברים שנקובת הוושט הוי נבלה וכן מצאתי דעת האשכול דסובר ג"כ דנקובת הוושט הוי נבלה, מאיזה סברא הוא דהוי נבלה, שאין שחיטה מועלת לו, דהא באמת בגמ' איתא דעת ריש לקיש לחלק בין שחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך, דבמקום חתך חשוב נפסלה בשחיטה, ושלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא, וא"כ לפ"ז בנקובת הוושט כי שחט את הוושט במקום אחר חוץ מאותו המקום שהיה הנקב ודאי דלא הוי נבלה, וא"כ גם לדידן דלא ס"ל כריש לקיש וסברינן דאפילו שלא במקום חתך כיון שכבר נחתך הרוב, אין מה להוסיף בו עוד חתיכת רוב הסימן שאין מועיל חתיכה השניה כלל, אך מ"מ לענין נקובת הוושט ודאי מסתבר שיש להועיל חתיכת הסימן בשחיטה כשרה ודבר אחר גורם לה ליפסל, ונהי שיש לומר שכמו בקנה בעינן לשחיטה השלמת החתיכה מן החצי פגים עד שיהיה רוב, כן בוושט בעינן לשחיטה כל רובו של הסימן מן תחלת החתיכה עד שיהיה רוב וכולו בעינן לשחיטה, וא"כ כשמשהו מזה היה נקוב מקודם והוא השלים עד הרוב, הוי זה שחיטה פסולה לפי שמקצת רוב הסימן של הוושט לא נשחט והוי זה נפסלה בשחיטה. וזה יש לומר בסברת הסוברים שנקובת הוושט הוי נבלה, ואף שאח"כ ישחוט בהוושט יותר עד שיהיה בו רוב חוץ ממקום הנקוב מקודם, מ"מ יש לומר שאין מועיל זה כי אחר שרובו נחתך אין מועיל מה שיחתך עוד בהסימן, ובעת הרוב היה אז מקצת לא נשחט ממנו ובוושט בעינן שיהיה הרוב כולו בשחיטה

אך תינח זה במקום שבאותו מקום ששחט היה הנקב, אבל אם שחט במקום אחר הרי ודאי יחשב שחיטת רוב הסימן שחיטה גמורה, ולמה נקרא זה דנקובת הוושט נפסלה בשחיטה שמחמת זה תהיה נבלה, נהי דרש"י דייק מהא דאמר רב יש מהן נבלות דתרתי הוויין ומחמת זה פירש"י דגם נקובת הוושט הוי נבלה, מ"מ רבא גופא מאין לקח יסוד זה שנקובת הוושט יקרא נפסלה בשחיטה. ואין לומר דאין הכי נמי שאם שחט להא דנקובת הוושט במקום אחר שלא במקום נקב הוה באמת רק טרפה דחשיב דבר אחר גרם לה ליפסל, אבל בהא דאמר רבא יש מהן נבלות שאף נקובת הוושט הוי נבלה הוא בשחט במקום נקב משום שמקום הנקב הוא מן רובו של הוושט שנשחט, וא"כ לא נשחט כל רובו של הוושט הנצרך להשחט בשחיטה כשרה, ולכן הוי זה נפסלה בשחיטה. אך הנה ברמב"ם פ"ג מהל' שחיטה הלכה ו' מבואר בהדיא שבניקב הוושט כל שהוא אפילו שחטה שחיטה גמורה במקום אחר הרי זה פסולה, מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שניקב הוושט במשהו נבלה ואין השחיטה מועלת בה, וצ"ע טעמא מאי הוה נקובת הוושט נפסלה בשחיטה

ונראה לענ"ד לומר בטעמם משום דסברי שבאמת גם נפסק הגרגרת מ"מ כל שמיעוטו נשאר חשוב זה יש לו חיות ולא נחשב כמנחא בדיקולא, והרמב"ם לא פסק כריש לקיש דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולא סברינן להא דכמנחא בדיקולא דמיא, וזאת מצינו מפורש בגמ' שגם בשחט שלא במקום חתך אין מועיל שחיטה, וא"כ מוכח מזה דסברינן שכל שבסימני השחיטה יש דבר שנטרף בו הסימן שמחמתו נטרף הבהמה, לא יוכל להיות הוא המועיל לשחיטה שבו תהיה הבהמה יוצא מידי נבלה, וא"כ הוא הדין בנקובת הוושט כיון שנולד בו הסימני טרפות להבהמה לא יוכל להיות הוא המתיר להוציא מידי נבלה, אך זה דוקא לתירוצא דרבא. וזה שאין מועיל בעוף שחיטת הסימן השני להוציא מידי נבלה משום דבעינן ששני הסימנים יהיו ראויים לשחיטה, וכמו דבשמוטה סימן אחד אין מועיל שחיטת הסימן השני שלא נשמט משום דבעינן שיהיו שני הסימנים ראויים לשחוט, ע"כ אין מועיל בנקובת הוושט שחיטה כמו בפסוקת הגרגרת

ובזה יתכן הסברא בשיטת רש"י שכתב בדף ט' ע"א גבי הלכות שחיטה ששמוטה אינה מהל' שחיטה ופירש התוס' שם שלרש"י הוי זה כטרפה ששחטה, ולכאורה צ"ע לפי דברינו הא לשון הברייתא ע"ז נאמר כל ספק בשחיטה פסולה, ואיך מיקרי זה ספק בשחיטה אחרי שאין זה מהל' שחיטה רק מצד דהוי טרפה ששחטה, אך לפי דברינו אתי שפיר, כיון דזה הכלל כל שהסימן בו נטרף ומטריף לבהמה אין מועיל השחיטה בו ודינו כמו בנקובת הוושט, ולכן שפיר נקרא זה ספק בשחיטה

אך לפ"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם בהא דשני עורות שיש לו לוושט שאם נשתנו מראיתם הוה טרפה, הו"ל להרמב"ם לומר שאין שחיטה מועלת בו והוי נבלה כיון שזה כיילינן שכל שיש בסימן דבר המטריף אין מועיל בו השחיטה, וצריך לדחוק ולחלק דהתם שאין בו חסרון בעצמותו רק במראה מיקרי זה דבר אחר גרם לו, שהוא רק על שם סופו והוא כשארי טרפות הנוגע לכלל הבע"ח ולא נקרא זה חסרון בהסימן, משא"כ במקום הנעשה החסרון בהסימן גופא, ומטעם זה גם בניקבה הגרגרת בכאיסר בנקב שיש בו חסרון אף שרוב היקיפו נשאר שלם ויש בו מקום לשחוט גם שלא במקום חתך ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שחיטה הל' כ"ג והל' כ"ד דהוי נבלה והוא ג"כ מטעם הנ"ל: **(לא נאמר שכל שאפשר שחלב זה כשר לא נרע חזקת כשרותו של החלב. ולמש"כ יש לומר כיון שכל הטעם מפני שהחלב לא איתרע, אבל כל שהחלב ג"כ איתרע, שיש איזה חלב שחל עליו איסור, נחשב שהחלב ג"כ איתרע, וכיון שאיתרע למפרע אין כאן חזקה המתיר. והחולקים המתירים ס"ל שכל חלב בפ"ע הוא ולח מהני הריעותא שבחלב האחרון הנאסר בודאי להחלב שנוכל לומר עליו שלא נאסר וראית הרשב"א והר"ן מכתם שמטמאין למפרע עד שעת כיבוס, יש לדחות דטומאה שאני, דהכי קיי"ל כל הטמאות כשעת מציאתן אפילו לקולא ולכן שפיר מטמאינן למפרע, אבל באיסור שפיר נוכל לומר שכל שהוחזק בהיתר ולא איתרעאי דבר זה גופי', מוקמינן אחזקת היתר שלו, ודו"ק:)**