באר משה (דנשבסקי) א לט

להעיר ולדקדק שלבתר הכי הביאו הרשב"א והר"ן הוכחה דהטעם בספק כלבא ספק שונרא משום דשכיח להתירא טפי דהא קיי"ל חוששין לספק דרוסה, ולמה לא העירו מזה בתחלת דבריהם להביא ראיה לענין לחוש לספק טרפות דהא קיי"ל חוששין לספק דרוסה

ולכן נלענ"ד לומר שלהרשב"א וסייעתו היה קשה להם מדוע אמרינן בספק שמוטה פסולה השחיטה נוקי בחזקת שלא נשמטה כמו שכתבנו מקודם, וניחא להו משום שהוא שמוטה לפנינו והרי אתרעאי בהמה ולא ידעינן אי מקודם או אח"כ ולכן פסולה מספק, ולכן באו מזה הראשונים הנ"ל לדון לענין ספק בטרפות שלא ידעינן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה, ולא שהרשב"א מדמה זה ממש לספק בשחיטה, דזה בודאי סובר הרשב"א ג"כ החילוק שהספק בשחיטה בחזקת איסור עומדת, רק כוונתו ללמוד מזה שמה שמצינו לאחר שחיטה ריעותא בבהמה מיקרי חסר לפניך שלא נאמר שמה שאחר שחיטה מצאנו בה, כיון דהוה אז בשר בעלמא, אין ע"ז שם ריעותא ואין דומה לחסר דמקוה או שנמצא סכין פגומה שהפגימה והחסרון כך הם עכשיו כמו מקודם, ואין הפרש רק בזמן והוה זה ספק, אבל בדבר הנעשה לאחר שחיטה אין על זה שם אותו החסרון דהא לאחר שחיטה מחתך בשר בעלמא הוא, ואין אומרים ע"ז הרי חסר לפניך, וע"ז בא הרשב"א ללמוד מספק שמוטה דאסרינן, דאלו היינו אומרים שמה שלאחר שחיטה לא נכנס בשם שמוטה לפניך היה זה ג"כ ראוי להיות מותר משום שהרי היה צריך לומר שחיטה ודאית יש כאן, וספק שמא נשמטה לא יוציא מחזקתה שעמדה לכך שאם תשחט תתכשר, א"ו שגם מה שאחר שחיטה מצאנוה שמוטה מיקרי שמוטה לפניך ובהמה אתרעאי, וא"כ ה"נ לענין טרפות לא נוכל לומר שנעמיד אחזקתה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, שהרי יש מעשה הטרפות לפניך. אך עדיין יש לדון, שנהי שאין לומר בה אוקי אחזקה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, משום שהרי ריעותא המטריפה לפניך, מ"מ נעמידה בחזקת היתר שלא נתהוה טרפה שהרי נשחטה כראוי, וע"ז מביא הרשב"א ראיה מהא דחיישינן דילמא חוט השדרה איפסוק ואין אנו מעמידין בחזקת היתר, שלא נטרפה

והנני לבאר הדברים ביתר ביאור, ואחלק סוגי הספיקות בשלשה אופנים וכל אחד אין דומה לחברו. א') שהעצם ריעותא כהויתה נמצא בבהמה או בעוף והדבר הזה הוא מטרפת בודאי אם נעשה מחיים, אך הוא ספק אם נעשה מחיים או אחר שחיטה, ומצד אחד סוג ספק זה חמור שהרי ריעותא לפניך, ומצד אחר הוא קיל דהא מחיים לא איתרע כלום ולאחר שחיטה יש לומר שלא נכנס בגדר ריעותא. ב') מצאנו ריעותא בבהמה בחייה, או לאחר שחיטה בדבר המבורר שנעשה בחייה, אך לא ידענו מאיזה סיבה בא דבר זה, אם מסיבת דבר המטריף או מדבר שאין מטריף, כמו מה שמצינו בגמ' בהא דמשגרא כרעא בתרייתא ולא ידעינן אם בא מצד שגרונא או מצד פסיקת חוט השדרה וכן הא דמים במוח להא דמי, שמצאנו מים שהוא ריעותא ולא ידעינן אם זה בא ממקום המטריף או ממקום שאין מטריף, וכן מחט שנמצא בריאה ולא ידענו מהיכן בא אם מן הקנה או מן הוושט. ג') שנמצא ריעותא בבע"ח ולא ידענו אם הריעותא הנ"ל עשתה וגמרה מעשה המטריף או לא גמרה להטריף, ובסוג זה נכנס ספק דרוסה, הוא שהיה שם הארי שזה ריעותא שעלול שיבוא עי"ז מעשה טרפות, ולא ידעינן אם הטריף היינו אם דרס, או לא דרס, וכן מחט או קוץ שנמצא בוושט או אצל שאר איברים ולא ידעינן אם גמר לינקב

והנה סוג הספק השני והשלישי אין דומה זל"ז שסוג הספק השני אין לו חזקת מעשה, היינו שנאמר אוקי אחזקתה שלא נעשה בה מעשה הטרפות, כמו בהא דשגרונא שנאמר אוקי אחזקתה שלא נעשה בהחוט מעשה הפסיקה דמאי חזית לומר שלא נעשה בה מעשה זו, אוקי אחזקתה שלא נעשה בה מעשה השגרונא, רק מתורת חזקת הדין אתה בא על זה, היינו שעד עתה היתה בחזקת היתר ולא ידענו אם נאסרה אין אוסרין מספק, וע"כ נראה הן למאן דחייש לספק דרוסה, אין ללמוד להחמיר בספיקא דשגרונא או חוט השדרה, משום שיש לומר שבספק זה דשגרונא או חוט השדרה, לא הורע חזקת דין התירה, שאם נעשה בה מעשה השגרונא מעולם לא בה עליה ריעותא שעומדת להיות טרפה, וכן להיפך מאן דלא חייש לספק דרוסה יש לומר שאין ללמוד מכאן להקל בספיקא דכדומה של הא בשגרונא או חוט השדרה, משום דשם אין לנו רק חזקת הדין לבד, היינו שמקודם היתה מותרת, אבל חזקת מעשה אין, שהרי אנו מסופקים בשני המעשים אם מעשה המטריף או מעשה שאין מטריף, אבל בהא דספק דרוסה והדומה לזה יש לנו לבד חזקת הדין שהיה לה היתר גם חזקת המעשה, שמא לא דרסה או לא ניקבה. וכן בכל ריעותא שהותחל ולא ידענו אם גמר לינקב באופן המטריף למאן דלא חייש לספק דרוסה ומוקמינן אחזקה שלא נעשה בה מעשה הדרוסה, כן מוקמינן אחזקה שלא נעשה בה מעשה הנקיבה, והנה הרשב"א יסבור כפי האופן השני שכתבתי שחששא דספק דרוסה קיל יותר מצד שמוקמינן אחזקה שלא נעשה בה המעשה

ועתה יהיו דבריהם מסודרים ומבוארים היטב. שמתחלה למדו שגם הריעותא הנמצא לאחר שחיטה ואפשר שנעשית לאחר השחיטה הוה ריעותא, וזה למדו מספק שמוטה כמש"כ בדברינו לעיל. ואח"כ הביאו לדון לענין ספק שאין בו חזקת מעשה היינו חזקה שלא נעשה בה מעשה הריעותא, ומדמי הרשב"א וסייעתו, ספק זה שיש כאן חסר לפניך או האי גוונא דמשגרן כרעא בתרייתא שמסופקין מהיכן באה אם מצד השגרונא או מצד פסיקת החוט ואין כאן בזה רק חזקת הדין שהיתה מותרת עד עתה, ומחמרינן ומטרפינן מספק, והביאו הראיה שרק משום שגרונא שכיח וחוט השדרה שכיח ליפסק, אבל אם היו שניהם שכיחים בשוה היינו מחמירים ואוסרים, משום שאין כאן רק חזקת הדין ולכן מחמרינן היכא דאיכא ריעותא. והנה ספק כלבא ספק שונרא ג"כ להא דמיא שידענו שנתהוה בהבע"ח קלקול ולא ידענו מהיכן בא, אם ע"י מטריף או מסיבה אחרת שאין אוסר, וע"ז כתב הרשב"א דהתם משום דשכיח להתירא טפי, וע"ז מביא הרשב"א הוכחה למאן דחייש לספק דרוסה וחושש להחמיר, ולא מהני ליה לא חזקת מעשה ולא חזקת הדין, ואפ"ה כיון דאיכא ריעותא מחמרינן מספיקא, וא"כ לדידיה בודאי היה ראוי להחמיר בספק כלבא וספק שונרא מכל שכן, אלא ודאי משום דשכיח טפי להיתירא. וא"כ נוכל לומר שגם מאן דלא חייש לספק דרוסה, נמי לולי הא סברא דשכיח יותר להיתירא היינו כלבא היה מקום לאסור, משום שיש כאן דבר ריעותא שלא ידענו מהיכן בא

ואחרי שבארנו דברי הרשב"א נתישב ג"כ קושית מהר"מ לובלין, שהקשה מדברי הרשב"א גופייהו שמתיר בחלב בנמצא הבהמה טרפה שמוקמינן אחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה, ומדוע בנשבר הגף מחמיר הרשב"א,, והוא ששם בהחלב גופיה אין בה ריעותא, רק הריעותא נמצא בהבהמה ולכן אמרינן בהמה אתרעאי חלב לא אתרעאי, ואם רב חסדא בא להקל מטעם זה גם נגד חזקת איסור ואמרינן בהמה לא אתרעאי ויצאת מחזקת איסור להיתר ע"י זה כש"כ בזה שהיה בחזקת היתר, וגם רב הונא יודה שאמרינן החלב לא איתרע ובחזקת היתירא הוא, וכן מצאתי שיישב התב"ש ג"כ קושיא זו משום דחלב לא אתרעאי: **(ובזה יהיה מדוקדק הסברא מה שמחלקים היכא שא"א לומר שסמוך לשחיטה ממש נטרפה שאסור למפרע, ולכאורה יש לעיין מאי נ"מ למה)**