באר משה (דנשבסקי) א לח

וז"ל, עור אינו מעכב בשחיטה כו' אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (דף כ"ז) הלכך גבי הבדלה מעכבי עכ"ל

ולכאורה הוא תמוה מאוד הא בהדיא פירש"י לקמן (כ"א ע"ב) ד"ה ואינו מבדיל שסימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא, כדתניא לחייבו בב' סימנים א"א וכן לקמן (כ"ז א') ד"ה אאחד בעוף, פירש"י, דלכתחלה אצרכוה רבנן תרווייהו משום הרחקה, וא"כ כיון דליכא מצוה מה"ת לכתחלה להצריך שני סימנים בעוף, וא"כ איך כתב רש"י כאן שמחמת זה מיקרי מעכב בשחיטה, משום דלכתחלה כולהו בעי כיון דהוי רק מדרבנן. ולכן נלענ"ד שכוונת רש"י במה שפירש דלכתחלה כולהו בעי אין כוונתו למה שאמרו בהשוחט (כ"ז א') לחד לישנא אבע"א אאחד בעוף, רק כוונת רש"י הוא כך שעור לא בעינן כלל שיהיה ראוי לשחיטה, אבל סימנים שחיטה תלי בהו רחמנא, או זה או זה, ולכתחלה כולהו בעי היינו שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, אבל כל שאין שני הסימנים ראוים להיות בהם שחיטה לא מהני כלל, וכוונת רש"י במה שכתב כדתנן לקמן בהשוחט [ואולי צ"ל כדתני לקמן בהשוחט] הוא למה שהביא הגמ' בהשוחט (כ"ח א') שאם נשמטה הגרגרת ושחט הושט שחיטתו פסולה, שמזה מוכח שבעינן שיהיו שני הסימנים ראויים לשחיטה, ומה שמצוין (דף כ"ז), ציין המציין לפום ריהטא שכוונת רש"י הוא למה שאמר בגמ' ואבע"א אאחד בעוף, אבל באמת אם היה זה כוונת רש"י היה לו לכתוב כדאמרינן לקמן בהשוחט שהרי במשנה אין מבורר זה, ומן כדתני עד כדתנן נקל להתהוה שיבוש כזה ע"י המעתיקים. ודו"ק

וא"כ בכה"ג בעוף שהושט נשחט כהוגן, ורק אם היה הגרגרת נשמטה מקודם ממילא נפסלה השחיטה, וא"כ נשארה הקושיא למה אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה, הלא ראוי לומר שנוקי אחזקה שלא נשמטה וממילא תשאר השחיטה שחיטה כשרה

והנראה לענ"ד לומר בזה, שוודאי אם היה מזדמן ספק אם נשמטה אם לאו, כיון שאין הספק בגוף השחיטה הוה שפיר מוקמינן אחזקה שלא נשמטה אפילו אם היה בא ע"י ריעותא המספק לנו וממילא הוה שחיטה כשרה, אבל הכא כיון שהגרגרת שמוטה לפנינו רק הספק הוא אימת כשמטה, אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, א"כ אין לנו הספק רק בעצם מעשה השחיטה מתי היתה, אם קודם שנשמטה הגרגרת או לאחר שנשמטה, בזה מוקמינן הבהמה או העוף בחזקת שלא נשחטה שהיה עליה מקודם, וזה דומה ממש למקוה שנמצא חסר לפנינו ולסכין שנמצא פגומה אליבא דרב הונא שמחמת זה נעשה ספק בשחיטה, ורב חסדא דפליג בסכין הוא רק משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וא"כ לפ"ז היכא שיש ספק אחד הגם שבא ע"י ריעותא המספק לנו אם נעשה ע"י זה נבלה שלא יועיל לה שחיטה או שלא נעשה בה מעשה הלזו אשר יפסול לה משחיטה ואח"כ היה בה שחיטה ודאית הגונה, לא אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה והוה זה ככל ספיקי טרפות, ודין אחד הוא כמו אם היה מזדמן ספק טרפה ע"י ריעותא שלא ידעינן אם נטרפה או לא

וע"פ מש"כ בע"ה אבוא לבאר דברי הרשב"א ורבינו יונה והר"ן שכולן הביאו הא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאסרינן, ואמרינן בזה כל ספק בשחיטה פסולה, ללמוד מזה שהיכא שנשמט גף העוף או נשברה רגלה מן הארכובה ולמעלה ולא ידעינן אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא וכו', יעו"ש בר"ן וברשב"א בחידושיו (בפרק קמא דחולין) שהן הן הדברים דאיתא בר"ן (פ"א דחולין) הוא ג"כ בחידושי רשב"א הנ"ל. וכבר תמהו בזה רבותינו האחרונים מאי ראיה מספק בשחיטה לספק טרפות, שכיון שהשחיטה היה שחיטה כשרה הלא נשחטה בחזקת היתר עומדת

והנה בס' שב שמעתתא (שמעתא ה' פרק ע') כתב שטעמא של הרשב"א וסייעתו דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור, והביא ראיה מד' הרשב"א בחידושיו ביבמות (פרק ד' אחים) שכתב שם, איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון שבחזקת איסור הוי קיימא ואע"פ דאיסורא קמא אסתלק להו דכוותה אשכחן כו' בהמה בחזקת איסור אמה"ח עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ואע"פ שמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמה"ח אפ"ה חוששין משום נבלה אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור, וע"ש שכתב לתרץ דהתם כיון שצריך מעשה להתירו דבמתה מאליה לא משתרי וצריך מעשה שחיטה, וכיון דבעי מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, אבל הכא דאין צריך מעשה דהא מיתת הבעל ממילא מתיר משום הכי אין מחזיקין מאיסור לאיסור עיי"ש, כן העתיק הש"ס. ובזה תירץ קושית מהר"ם לובלין מדוע מתיר הרשב"א החלב והגבינות ואמרינן השתא נטרפה דהא הרשב"א והר"י מחמירים בספק שקול בטרפות, ובזה תירץ משום דהחלב אין צריך מעשה להתירו כו' יעו"ש

והנה הבין הש"ש כוונת הרשב"א דהחילוק בין דבר שצריך מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, ודבר שאין צריך מעשה אין, מחזיקין מאיסור לאיסור, ואנן בעניותן לא ירדנו לחילוק זה בכוונת הרשב"א, ובאמת עיקר הסברא קשה מאוד להולמה מאי נ"מ לן בין מעשה בידי אדם למעשה בידי שמים, והא שם ג"כ בעי מעשה בידי שמים להתיר הוא מיתת הבעל, והיכן מצינו חוק חילוק זה, ואדרבא אם אמרינן שמחוסר מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור, והוא שנאמר בסברת דבר זה שכל שמחוסר מעשה להתירו שם איסור עליו משא"כ באין צריך מעשה ועומד להיות מותר לא מיקרי ע"ז שם איסור נוטה לומר יותר שבזה שתלוי בידי אדם לתקן זה אמרינן בגמ' כל שבידו לא מיקרי מחוסר מעשה כדאיתא זה בקידושין (ס"ב א'), אבל במה שאין בידו רק תלוי בידי בידי שמים מיקרי שפיר מחוסר מעשה וראוי להחשב יותר שם איסור עליו. אך כאשר ראיתי בדברי הרשב"א בחידושיו שם שהוסיף דברים אשר לא העתיקן הש"ש בדבריו, וז"ל הרשב"א שם בתירוצו, ולשון אחר נראה לי לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או מתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה עליך הראיה, דכוותה הכא כיון שמתחלה צרת ערוה הוה ואלו מת הבעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו, וכשאתה בא לומר שנעשה, בה מעשה האוסרה עליך הראיה עכ"ל. הרי הוסיף הרשב"א שלכך התם שאני משום דמיתת הבעל מתירה והוא מת בודאי, וא"כ נראה הדבר שאין החילוק בין שחיטה למיתה משום ששחיטה הוא מעשה בידי אדם ומיתה ממילא בא, רק שכאן נעשה המיתה בודאי בלא שום שינוי וממקום אחר אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וכאן הספק בהשחיטה אם נעשה כהלכתה, וא"כ מעתה נשאר דברי הרשב"א בחולין תמוהין לכאורה, מדוע מדמי ספק טרפות לספק בשחיטה, הא בספק טרפות מעשה השחיטה נעשית לפנינו כהלכתה בבירור, וממקום אחר אתה בא לומר שנעשה בה מעשה האוסרה ומבטל היתר השחיטה אל תאסרנה מספק. וע"כ נלענ"ד לבאר ד' הרשב"א ורבינו יונה, והנה אדקדק בדבריהם, א' שכתבו שמזה שבספק אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה שאסור, למדנו לענין שאר טרפות, והביא אח"כ ראיה מהא דאמרינן ודילמא חוט השדרה אפסיק שמאתקפתא דרבינא ילפינן שכל היכא דאיכא ריעותא לחומרא אזלינן, ולכאורה אין מדוקדק לשונם של הראשונים אחרי שהביאו ראיה משם לענין ספק טרפות דאזלינן לחומרא, למה הוצרכו להביא מכאן שעל ראיה זו של דמיון מספק בשחיטה יש לדון, שהרי הוצרכו לסמוך הראיה מאתקפתא דרבינא, ומה זו סמיכה הרי משם מספיק הראיה. עוד יש