באר משה (דנשבסקי) א לז

וזהו באמת רק מדרבנן וכמו שכתבנו, ודעת הסוברים בספק שקול בטרפות לקולא ורק במקום דשכיח יותר איסור אוסרין אנו, נלע"ד לומר הטעם שדעתם, כיון דהגמ' רצה לומר שדווקא ליוחסין חששו ולתרומה לא חששו, ולכן נהי שלפי המסקנא גם לתרומה חששו, אין לנו בו אלא חידושו שדווקא לתרומה שהוא ג"כ איסור חמור, איסור של חיוב מיתה, אבל לא לענין איסורים אחרים, וביבמה לשוק דמחמרינן לחוש לחומרא ולהצריכה חליצה לפי מסקנת אביי ורבא משום דהוי כעין איסור ערוה, ומצינו שלענין יבמה לשוק החמירו גם במים שאין להם סוף, וכמוש"כ התוס' בב"מ (כ' ע"ב) ד"ה היכי פשיט איסורא מממונא יעו"ש. אבל במקום שאין שם רק איסור לאו לא החמירו שלא להעמיד אחזקתו אף במקום דאיכא ריעותא המספק לנו, וזהו דעת התוס' בפסחים (ט' ע"ב) ד"ה היינו שהקשו שם, נוקי הבית בחזקת בדוק הגם ששם נולד ריעותא שהכניס העכבר הככר לבית, והככר הוא מסופק, בספק מצה וספק חמץ, וכן הקשו בתוספות בכתובות (ט' א') ד"ה ואבע"א באשת ישראל, שהקשו על ספק באונס וספק ברצון נוקי אחזקת היתר לבעלה הוא ג"כ מטעם זה, לפי שספק זה הוא רק באיסור לאו של סוטה לבעלה ישראל לכן ס"ל להתוס', דמוקמינן אחזקת היתר, הגם שיש כאן ריעותא ודאית שהרי נבעלה, אך לא ידעינן אם באונס או ברצון. אך הא צ"ע מה שמקשו התוס' בהא דמספקינן באשת כהן אם תחתיו או אין תחתיו שהקשו התוס' נוקי אחזקת היתר שהיא כשרה לבעלה ונאמר דלא תחתיו זינתה, הא כאן יש ריעותא המספקת לשנות מחזקת היתירא, וכאן הוא ליוחסין לגבי כהונה שהרי אם נתירה לו יהיה בנה עומד ומשמש על המזבח, ואפ"ה הקשו התוס' לומר דמוקמינן אחזקתה, ועוד דהא הגמ' מפורש אמר ליוחסין חששו, ולכן נלע"ד לומר שלהוציא אשה מבעלה שאני, ואין אנו מוציאין מבעלה כל היכא שיש לסמוך אחזקת היתר שלה

ועוד נלענ"ד שכוונת התוס' להקשות באופן אחר, והוא דבאמת יש להעיר למה אסרינן בספק שמא תחתיו שמא אין תחתיו, הא תחתיו הוה זמן מועט נגד הזמן שאין תחתיו וא"כ נקל לומר שאזלינן בתר רובא, וצריך לומר דזמן חשוב קבוע ואין שייך בו רוב דזה הוה רק ספק אחד שמא תחתיו שמא אין תחתיו, ומעתה נלענ"ד לומר שאף אם קבוע דין הוא שנחשב כמחצה על מחצה, מ"מ שכיח יותר הוא שיהיה מן הרוב ולא מן המיעוט, רק לענין הדין נחשב זה ספק שקול, ומ"מ כיון דבאמת ע"פ שורת הדין הא כאן דאיכא חזקת היתר הרי מותר הוא בספק שקול, אלא שמדרבנן החמירו מצד הריעותא, ולכן כיון דבאמת ההיתר שכיח טפי הגם שמצד הדין נחשב מחצה על מחצה, מ"מ לא החמירו בזה כיון דבאמת שכיח היתירא, ומעתה נוכל לומר שהתוס' בפסחים (ט' ע"ב) קאי אתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומחייבינן בדיקה, וע"כ הקשו התוס' שנאמר להעמיד הבית על חזקתה, וממילא כאן דשכיח היתירא ביותר גם מדרבנן אין לחוש להריעותא שהורע חזקת היתירא הקדומה, וא"כ נוכל לומר שבספק שקול גם התוס' יודו בזה לדעת הפוסקים המחמירים בספק שקול בטריפות במקום דאתייליד ריעותא. אך מ"מ דברי התוס' בחולין (מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר מוכח בבירור שיטתם שמוקמינן אחזקה גם במקום דאתייליד ריעותא, היכא שלא שכיח האיסור יותר, וצריך לומר כמש"כ מקודם שרק במקום איסור מיתה וכמו בתרומה וביוחסין, אז החמירו לחוש לספק דאתייליד ריעותא ולא נסמוך אחזקה אבל לא בשארי איסורין, ולפ"ז צ"ל מה שמחמירים בנדרים במקום שאין יודעים אם היה בכרי מאה כור ואין מעמידין בחזקת היתירו, דיש לומר בזה משום שהוא הכניס עצמו בספק זה וכוונתו היה לזה לכן אנו מחמירים, או אפשר לומר טעם אחר לפי שבעת מעשה שנדר היה עליו חיוב לילך למדוד ולכן חל עליו בעת מעשה ספיקו של הנדר וע"כ הורע חזקתו

ועכ"פ יוצא מדברינו שגם המחמירים בספק טרפות בספק שקול אפילו נולד מחיים הוא רק מדרבנן, ובאמת המחוור מפשטות הסוגיות יותר מסתבר שספק שקול בטרפות אסור, אך הוא זה מדרבנן, ודברי הרשב"א בשם רבינו יונה בענין זה מה שמדמה ספק טרפות לספק בשחיטה לענין נשבר הגף, נבאר בזה בסמוך בע"ה, ולכן אם נקובת הושט הוי רק טרפה לשיטת הסוברים כן, הא דחיישינן לשמא נגע בוושט במקום שחתך העור לבד לפי דמיונו, ובפרט אם חתך רק מקצת העור ויצא דם, זה הוא רק חששא דרבנן. אך אם נקובת הוושט הוי נבלה, יש לעיין לפ"ז בנידון המסופק לנו אם נגע בוושט, אם יש לדון מצד הספק להחמיר מן התורה משום שמוקמינן בחזקת שאינה זבוחה, או שיש לומר שזה אין דומה לספק בשחיטה, מפני שגוף השחיטה כהוגן נעשה ורק הספק ממקום אחר הוא שמא אירע בה דבר המבטל שחיטתה, וע"כ נאמר שמוקמינן אחזקתה שלא אירע בה אותו הדבר

והנה על מדוכת חקירת ספק זה אם נידון כספק בשחיטה או לא, כבר ישבו ע"ז גדולים חקרי לב מרבותינו האחרונים והרחיבו דבריהם הקדושים בזה, וב"ה הרבה הערות כוונתי בזה לדעתם, עכ"ז אמרתי אלקטה באמרים אחריהם מה שיש להעיר לפי ענ"ד. והנה השב שמעתתא (בשמעתא ה') העיר להביא ראיה מסוגיא דיבמות (ל' ע"ב) דקאמר שם הגמ' א"ה בקידושין נמי נימא הכי, אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, הגם שאצלה בחיים היה עליה לאחי בעלה היבם איסור אשת אח וספק אם הותרה, ואפ"ה אמרינן שהיא קיימא בחזקת היתר ליבם, וטעמא דמילתא משום דחזקה שלא נתקדשה הערוה לבעלה מכריע שהיא בחזקת היתר ליבם ממילא, וה"נ בספק בניקב הוושט נמי נימא הכי, כיון שנשחטה שחיטה מעליא ורק הספק הוא שמא אירע בה נקובת הוושט שמחמת זה תשאר באיסור שאינה זבוחה ותהיה נבלה, אפ"ה מוקמינן לה בחזקת שלא נעשה בה נקובת הוושט. וממילא תשאר בחזקת היתר שעמדה לכך שתהיה מותרת כאשר ישחטו אותה, רק שהקשה לפ"ז מדוע בספק אם נשמטה הגרגרת אמרינן בזה ספק בשחיטה פסולה, ותירוצו הוא ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל שכתב שטעם השמוטה שהוה נבלה הוא דווקא בעת השחיטה מפני שא"א שתישחט כהוגן, וא"כ שפיר אמרינן בזה שמצד החזקה שלא היתה זבוחה מקודם שלא נעשה בה מעשה ההכשר כראוי שלא היה בה שחיטה כשרה

ולפי דעתי הקלושה סברא זו אינה מחוורת דהא מחמרינן גם בעוף שהכשרו בסימן אחד. וזה אין סברא לומר גם לפי שיטת הרמב"ן ז"ל הנ"ל בטעם של השמוטה שע"י שנשמטה הגרגרת א"א לשחוט גם הוושט כהוגן. וע"כ צריך לומר שזה הלכה למשה מסיני, שגם. בעוף בעינן בעת השחיטה שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, ולכן כיון שהגרגרת אין ראוי להשחט כהוגן מחמת שנשמט, ע"כ גם שמוטת הוושט נבלה, וא"כ בספק אם היה הגרגרת שמוטה בעת השחיטה של הוושט, אין מקום לומר כסברת תירוצו של הש"ש הנ"ל, שהרי הוושט נשחט באמת כהוגן, רק ממקום אחר אתה בא להסתפק עליו אם היה כשרה השחיטה זו ואפ"ה אנו מעמידים את העוף בחזקת איסורה הקדום ולא אמרינן כיון שנשחט הוושט לפנינו נעמיד הגרגרת בחזקת שלא נשמטה

ובמה שכתבתי הטעם שלכך בעוף פסול בנשמטה הגרגרת גם בשחיטת הושט, שזה ההלכה שקבלו חז"ל שבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, נראה לפענ"ד לפרש בזה דברי רש"י בחולין (כ' ע"ב) ד"ה כל המעכב בשחיטה