באר משה (דנשבסקי) א לו

וחזקתה תכריע הספק להקל, ולמש"כ אתי שפיר, שמצד חזקת כשרות לבד לא הקשו כלל משום דאיתרע ע"י מעשה הביאה המספק לנו ולכן מחמרינן מדרבנן, רק הקשו שפיר מצד חזקת הקטן שהיה פחות מבן ט' שבזה לא נולד שום ריעותא שנאמר מצד זה שנעשה הוא בן ט' שנים, וע"ז תירצו שמצד שהוא עתה בן ט' שנים נעשה ממילא ספק שקול מצד חזקתו הקדום שהיה קטן, חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, ורק נשאר חזקת כשרות לבד, ובזה אנו מחמירים מצד הריעותא מספק

איברא שיש להבין שם ד' התוס' האלו שהבאנו, שכתבו בקושיתם מיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה כו' אבל לתרומה קשיא וכו' ומוקי לה בתרי ותרי, ומשמע דאי לאו משום זילותא דב"ד הוה מסקי לי' לכו"ע, והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקי ליה בתרי ותרי כו' כדמוכח מקידושין כו' עכ"ד, ולכאורה קשה לפמש"כ שכל קושית התוס' הוא משום חזקת קטן שלא איתרע חזקה זו, אבל משום כשרות של האשה כיון שאיתרע ע"י מעשה מחמרינן, וא"כ התם בתרי ותרי ודאי דלא מקלינן למסמך אחזקה קמייתא, וע"כ נצרך לומר דשם מיירי בתרומה דרבנן וכתירוצים של התוס' בכתובות שם יעו"ש, וא"כ מאי מייתי ראיה להכא דהא הכא ע"כ לא מיירי בתרומה דרבנן, כיון דהתם מקלינן בתרי ותרי והכא מחמרינן ואין מעמידין על חזקת כשרותה מצד הריעותא

נראה לענ"ד בישוב ד' התוס' באחד משני פנים, או שנאמר שד' התוס' כפי פירש"י שם שמצד החזקה לחודא מקילינן בתרי ותרי גם בתרומה דאורייתא, ונאמר בתרי ותרי למאי דקיי"ל דלא הוה ספיקא דאורייתא קילא מספיקא שנעשה בו ריעותא, משום כיון דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואין כאן עדות, וממילא נשאר על חזקתו הקדום ואין כאן ריעותא אשר נאמר שהיא מספק לנו שנעשה דבר חדש להוציא מהחזקה הקדומה, וכל ראית התוס' הוא רק שלגבי תרומה מקלינן לענין חזקה יותר מלענין יוחסין

ועוד אפשר לומר שבאמת תרי ותרי נחשב נמי ריעותא, רק יש לומר שדעת התוס' שלכך בתרי ותרי אין אנו מחמירים מצד הריעותא, משום שהחומר ההוא שאנו מחמירים בדאיכא ריעותא המספק לנו נגד החזקה הוא רק מדרבנן, ובמקום שיש לחוש שמהחומרא יבא לידי קולא לא מחמרינן, ולכן בכהן שע"י שאנו מחמירין עליו שלא יאכל בתרומה אפשר שיבא לידי קולא שיסברו שהוא חלל ויטמא למתים, ולכן העמידו על דין תורה שמותר מצד החזקה. וע"כ מוכיחים התוס' שתרומה קיל מיוחסין, שלענין יוחסין מחמירין ואין אנו חוששין לסברא זו דחומרא דאתא לידי קולא, ולענין תרומה לא מחמרינן מטעם חשש זה דאתא לידי קולא, ולכן הכא דליכא ריעותא בחזקת קטנותו ראוי להקל בתרומה, וע"כ תירצו דליכא חזקה של קטנות ולענין חזקת כשרות כיון דאיכא ריעותא שנעשה מעשה המספק לנו מחמרינן, זהו הנלע"ד בביאור דבריהם

ועפ"ז נלענ"ד לבאר דברי הגמ' ביבמות (ס"ט ע"ב) בהא דמקשה שם הגמ' כיון דעיברה לא תאכל בתרומה ניחוש שמא עיברה, מי לא תנן מפרישין אותם ג' חדשים שמא מעוברות הן, ומשני הגמ' ליוחסין חששו ולתרומה לא חששו, ופריך הגמ' מהא דתנן הרי זה גיטך שעה אחת קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד כו'. ולכאורה קשה הא בגיטין (כ"ח ע"א) איתא שם בגמ' שלכך חיישינן שם שלא תאכל בתרומה משום שמא ימות חיישינן ושמא מת לא חיישינן משום דגבי שמא מת מוציאין עכשיו מחזקתה, אבל שמא ימות אין מוציאין, עכשיו מחזקתה, וא"כ מאי קמקשי הגמ' אהא דאמרינן שלתרומה אין חוששין שמא עיברה, הא זהו כשמא מת, שנחוש שמא יצאת מחזקתה הקדום שלא היתה מעוברת

ונראה לענ"ד לומר, שבאמת שם בהרי זה גיטך שעה אחת קידם מותי יש כאן שני חזקות, חזקת חיים שלו, היינו שנעמיד אותו בחזקת חיותו שיחיה עוד, וממילא יהיה הגט בטל, ועוד יש כאן שנעמיד אותה בחזקת שלא נתגרשה ומחמת זה היא מותרת לאכול בתרומה כמו שהיתה אוכלת עד עתה, והנה התירוץ דשמא ימות חיישינן זה אין מספיק רק על החזקת חיים שלו, אבל נגד החזקה שלא נתגרשה זהו שמא כשמא מת הוא, מפני שאנו צריכים לחוש ולומר שכבר יצאת עתה מחזקת אשת איש ונתגרשה עתה, רק שלענין חזקת שלא נתגרשה כיון שנעשה בה מעשה הריעותא המספקת לנו הוא נתינת הגט, על תנאי זה חיישינן מדרבנן ומרעינן לחזקה קמייתא, רק לענין חזקת חיים שבה לא נעשה שום ריעותא, ולכן לולי הסברא דאמרינן שמא ימות חיישינן, היינו משום שזה שאני משום שלעת עתה אין אנו מוציאין מחזקת חיותו, לא היינו חוששין כלל מפני שבחזקה זו של חזקת חיותו לא נעשה בה שום ריעותא, וע"כ מקשה שפיר הגמ', שכמו דחיישינן לענין תרומה מצד הריעותא של נתינת הגט להוציא מחזקת שלא נתגרשה, ה"נ ניחוש שמא עיברה שלענין חזקה זו שלא עיברה יש כאן ריעותא מה שנבעלה שעלולה ע"י זה להתעבר, ולכן יש לחוש שמא עיברה לענין תרומה

ויש להעיר לפמש"כ דהני תלתא בבי דאיתא במתניתין (ס"ז ע"ב) כולהו משמיענו שחוששים במקום ריעותא להחמיר נגד החזקה הקדומה של היתר, והתם הא הוא ג"כ לענין תרומה וכמש"כ התוס' (ס"ח א') ד"ה רישא, וא"כ מה צריך הגמ' להביא ממרחק מהא דגיטין הא כאן בדוכתין מוכח שחוששין לענין תרומה. ונראה לענ"ד לומר שממשנה זו היה אפשר לחלק, לפי שאין כאן רק חזקת היתר לבד לענין תרומה, אבל בהא לחוש שמא עיברה יש כאן שני חזקות, אחת בגופה שלא נתעברה, ואחד מצד חזקת היתר שלה שהיתה עד עכשיו מותרת בתרומה, ולכן מייתי ראיה מהא דגיטין, ששם יש ג"כ שני חזקות חזקת שלא נתגרשה וחזקת היתר שלה בתרומה, ואפ"ה מחמרינן מצד מעשה הריעותא שזה מרע לשני החזקות

איברא בהא דספק הביא שני שערות ספק לא הביא, שלענין קידושין ולענין תרומה מתניא ויש בה ג"כ שתי חזקות, חזקת שלא נתקדשה וחזקת היתר שלה בתרומה ואפ"ה מחמרינן, וא"כ הוה להגמ' לאתויי מהא ראיה שחוששין גבי תרומה. ויש לומר שבהא דקידושין ובהא דספק בן ט' כיון דמשכחת ספק זה גם ביוחסין, ולכן כיון שספק זה נוגע ליוחסין ושם אנו מחמירין ולכן צריך להחמיר גם לענין תרומה מחמת זה, אבל במקום שאין שם חשש יוחסין כמו בהא דלחוש שמא עיברה אפשר שאין אנו מחמירים לענין תרומה מצד הריעותא להוציא מחזקתה ולכן שפיר מייתי ראיה מהא דגיטין ששם אין נוגע לחוש להספק שמא ימות מיד רק לענין תרומה לבד ואפ"ה מחמירים ואוסרים אותה בתרומה: וכן יש להעיר ראיה מהא דנדרים (י"ט ע"א) מהא דהריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, ומצאו שנגנב שר"ש אוסר, ור"י דמיקל הוא מטעמא אחרינא משום דבכה"ג לא חייל נדרו כמבואר למעיין שם, ואמאי הא ספיקא הוה אם היה שם מאה כור ונוקי אחזקת היתר הקדום לו, א"ו שכל שלענין החזקה הקדומה נעשה התחדשות המספק לנו מרע זה לחזקה הקדומה, וה"נ הנדר שעשה שקבל עליו בנדר על תנאי זה מרע לחזקת היתר הקדום ואוסרים מספק

וזהו הנראה לענ"ד בדעת הסוברים שספק שקול בטריפות אסור מספק, שהוא מטעם זה כיון שנעשה ריעותא המספק לנו יש להחמיר לחוש לאסור מספק גם במקום חזקה הקדום חזקת שלא נטרפה וחזקת היתר, וזהו יסוד דעת רבינו יונה וההולכים בשיטתו לאסור בספק שקול בטריפות