באר משה (דנשבסקי) א לד

לא חיישינן שמא תגמור הפגם לרוב הוושט, ותהיה נבלה ממש (עיין לעיל בדבריו בסי' ו') וע"כ אינה רק טרפה ולא נבלה

ובאמת לענ"ד נראה להביא ראיה לשיטה זו שנקובת הוושט הוי רק טרפה מהא דאיתא בגמ' (י"ז ע"ב) אמר ר"ח מנין לבדיקת סכין מה"ת וכו' ופריך בגמ' פשיטא כיון דכי נקב טרפה בעיא בדיקה, וה"ל לגמ' למימר דכי נקב נבלה, ומדקאמר הגמ' דכי נקב טרפה, משמע משום דעיקר החשש לבדוק הוא משום בדיקה של פגימה אחת או שתים, אבל לפגימות הרבה ודאי שהיה רואה בעין ולא צריך לבדוק וע"כ אין לחוש רק לנקובת הוושט ולא שתגמור השחיטה ע"י הפגימה ולכן קאמר הגמ' דכי נקב טרפה, וגם משמע מהגמ' דעיקר חיוב הבדיקה הוא משום חשש הוושט, רק בתר הכי חדית רב פפא דבעינן נמי אטופרא משום חשש הקנה, היינו כיון דתקינן לחיוב הבדיקה צריך שיהיה בדיקה מעלייתא גם לקנה, אבל לכתחלה חיובו של הבדיקה שהוא פשיטא לן משום דכיון דאי נקב טרפה הוא משום הוושט, ע"כ משמע מלשון הגמ' כיון דאי נקב טרפה ולא קאמר כיון דאי שחט בסכין פגומה נבלה בעיא בדיקה, משמע שעיקר החשש הוא מצד הנקב וכמש"כ והנקב עושה רק טרפה

וע"פ דברינו נפשוט מדברי בעל העיטור הספק שנסתפק הגאון רע"ק איגר (שם בסי' כ"ז) שהרא"ש שמפרש הבעיא דשהה במיעוט סימנים לענין מיעוט קמא של הוושט, משום דשמא לא פסל השהייה אלא במידי דמנבלא ביה, אם כוונת האיבעיא שהיכא ששהה במיעוט קמא של הוושט אם תהיה טרפה אבל נבלה ודאי לא הויא, או שכוונתו לפרש בהאי בעיא שתהיה גם נבלה ויעויין היטב בדבריו של הגאון רע"א שם. ולפמש"כ ראיה ממשמעות לשון הגמ' דכיון דכי נקב טרפה, א"כ מוכח שגם מקצתו של הוושט הגם שנצרך הוא שיהיה שחיטה כשרה בכל הוושט, מ"מ אינה רק טרפה, גם כשנצרף הוא לשחיטתו עתה, וכן מוכח ג"כ מד' בעל העיטור גבי בעיא דשהה במיעוט סימנים שמפרש ג"כ כשיטת הרא"ש בשם ר"ת שהבעיא הוא לענין מיעוטא של הוושט, וכתב שם דהבעיא הוא מי אמרינן כיון דשהה הו"ל כנקובת הוושט כו' משמע שאין נחשב רק כנקובת הוושט, ולא כשחיטה פסולה

ולכן להנך דסברי דנקובת הוושט הוי רק טרפה, ולהני פוסקים דס"ל שבכל ספיקי טריפות אזלינן לקולא, מטעם חזקת היתר, רק היכא שהוא קרוב לאיסור יותר מחמרינן, וצריך לומר לפ"ז מה דמחמרינן בהא דממסמס קועיה דמא בבהמה שא"א בבדיקה, משום דילמא במקום נקב קשחיט, היינו משום דשכיח יותר לאיסור טפי משל היתר, ובאמת זה דוחק מאד לומר שהחשש שמא נזדמן מקום השחיטה על מקום הנקב יהיה גם זה קרוב לאיסור יותר מלהיתר ואולי נאמר כיון שלכתחלה נתחייב בבדיקה משום שזה חשש קרוב לאיסור יותר מהיתר, ע"כ כל שלא יצאת הבדיקה ברורה תר לא הקילו חז"ל, וזה יהיה מדרבנן שהחמירו בזה, ועוד אפשר לומר שהחשש בממסמס קועיה דמא משים שמא ניקב רוב הסימן, וכמו דאמר שם הגמרא (כ"ח ב') נבדקיה לקנה ובקנה ודאי החשש שמא נפסק רוב הקנה, וכמו כן יש לחוש בוושט ג"כ שמא נפסק רוב הוושט באופן שיהיה נבלה, וע"כ יש לזה חזקת איסור. אך באמת אכתי צ"ע, דהא ודאי מה שאין בדיקה לוושט מבחוץ הוא רק משום חשש נקב משהו, דאילו רובו ניקב היה ניכר היטב גם מבחוץ, א"כ הדר קשיא דהא זה הוי רק ספק טריפות, ולמה חיישינן שמא במקום נקב שחט, וע"כ נצטרך לו ג"כ כמש"כ מקודם, כיון שהוצרכנו לבדיקה יהיה מצד מה או משום שזה שכיח בממסמס קועיה דמא שהסימנים ניקבו, או מצד חשש שמא נחתך רוב הסימן, דזה הוי ספק בשחיטה עם חזקת איסור, מחויבים אנו שיהיה ע"י הבדיקה נגמרה בבירור להיתר שלא תהיה הבדיקה למחצית היתירה, וזה החשש מסתברא שהוא חומר שהחמירו חז"ל, שכל שנתחייב בבדיקה צריך שתהיה הבדיקה נגמרת בהיתר ברור

ועכ"פ מוכרחים אנו לומר בנ"ד בהתחיל לחתוך באופן שזה ברור שרוב הסימן לא נחתך ורק יש חשש נגיעה משהו בוושט, ולכן לדעת הסוברים שנקובת הוושט הוי רק טרפה, ואם יסברו כשיטת הסוברים בספק טרפה במקום שהספק הוא ספק שקול האיסור וההיתר בשוה, מחוור הדבר שהחשש שמא ניקב הוושט במקום שלא עשה רק נגיעה קלה בסכינו אין בזה חשש תורה, אלא לדעת הסוברים שכל ספיקי טריפות גם בשקולים הצדדים מחמרינן היכא שהיה ריעותא מחיים (וכמבואר בסי' נ' ברמ"א), ויסוד הטעם משום שאנו מחזיקים מאיסור לאיסור, לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, יש להעיר אם החשש זה הוא מן התורה כדין חזקת איסור ממש, או שזהו רק מדרבנן, גם לדעת הסוברים שכל ספיקות דאורייתא לחומרא מה"ת הוא, מ"מ בזה שבאמת יש בזה חזקת היתר שלא היתה טרפה, והחומר שאנו מחמירים במקום שנולד הריעותא מחיים הוא רק מדרבנן

והנה יסוד דעת המחמירים שסוברים שמחזיקים מאיסור לאיסור הוא שסוברים שלפי המסקנא קיי"ל כאביי ורבא דפליגי ארבה ביבמות (דף ל"א) וכל דברי התוס' שם שכתבו הוא רק אליבא דרבה, ולפי המסקנא שקיי"ל שבין בקידושין ובין בגירושין חולצת ולא מתייבמת סברינן שכל שהספק נולד בעודה אסורה ובחזקת איסור קיימא, מחמרינן מספק, ויעויין בש"ך שם (בסי' נ') ובמפרשי השו"ע שהאריכו בענין זה

ולפ"ז נלענ"ד שמחוור שהחשש גם אליבא דאביי ורבא הוא רק מדרבנן, מתרי טעמא, חדא כיון דרבה שרי לגמרי בגירושין בספק להתירה לשוק, מסתברא דאביי ורבא לא פליגי ארבה רק במה שמחלק קידושין מגירושין. והנה בקידושין סבר רבה מפורש בגמ', שמה שמחמירים בספק קידושין ואוסרים אותה ליבם הוא רק מדרבנן כדאמר שם בגמ' התם לחומרא, וא"כ נכון לומר שאביי ורבא דסברי שגם בגירושין מחמירים ואין מעמידים אותה בחזקת היתר לשוק, הוא ג"כ רק מדרבנן, כי למה נחלוק את השווין בין רבה לאביי ורבא

ועוד נלענ"ד להוכיח בפלוגתא דאביי ורבא ארבה, הוא רק בענין חשש דרבנן, והוא כאשר נדקדק היטב בדברי התוס' שם שכתבו אליבא דרבה שאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו', והקשו שם הא תינח כנס ולבסוף גירש שהיה לה חזקת היתר לשוק, אבל גירש ולבסוף כנס לא היה לה מעולם חזקת היתר לשוק, ותירצו משום דמוקמינן אחזקת שלא נתגרשה, וממילא האשה עומדת היא בחזקת היתר לשוק ואח"כ הקשו דהכא משמע שאין מחזיקים מאיסור לאיסור ואילו בספק דרוסה חיישינן עכ"ד. והנה לכאורה יש לדקדק בביאור דבריהם מאי קשיא להו מהא דמחזיקים מאיסור לאיסור דהא הכא היינו טעמא משום דמוקמינן אחזקת שלא נתגרשה, ולכך היא בחזקת היתר ממילא, וצריך לומר ביאור כוונת דבריהם שכמו שיש כאן חזקת שלא נתגרשה יש ג"כ שם גבי טריפות חזקת שלא נטרפה, וא"כ כיון דחזינן שם דחזקה מאיסור לאיסור אלימא שמוציאה מחזקה שלא נטרפה, ה"נ בהא בספק גירושין נימא שחזקת איסור שיש עליה מחיים תוציא מחזקת שלא נתגרשה ונעמידה בחזקת איסור שלא תהיה ניתרת לשוק

והנה לפ"ז יש לעיין בהא דמקשה אביי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו שחולצת ולא מתייבמת והנה התם אין חזקה אחרת לבד חזקת היתר שעמדה להיות ניתרת לשוק כשימות בעלה, וכמש"כ בתוס' שם לפי שליבם בעינן מיתת שניהם ולשוק בעיא רק מיתת בעלה לבד, והתם א"א להעמידה בחזקת שלא מתה מקודם, דאדרבה נוקי להבעל