באר משה (דנשבסקי) א לג

למעלה ולבדוק נגד מקום החתך, וא"כ הדבר פשוט להכשיר על ידי הבדיקה אשר לא נחתך כל העור, אלא שהט"ז כתב שזה דווקא בבהמה אבל בעוף אין שייך לומר כן, וכ"כ בהדיא בתשו' מהרי"ק, ע"כ דברי הט"ז. וכן כתב הפמ"ג להדיא (בסוף סי' כ"ג ובסק"ד) בש"ך סימן הנ"ל שבעוף אין שום צד קולא בחתך מקצת העור יותר מכל העור, ולכן למאי דמחמרינן כדעת הרמ"א שלא כדברי מהרי"ק בחתך כל העור ולא יצא דם, ה"ה בחתך מקצת העור בעוף אפילו לא יצא דם אסור. אך עם כל זה לענ"ד נראה מדשתק הרמ"א ולא זכר שום חילוק בין עוף לבהמה בזה, וגם הש"ך אשר ביאר כל חילוקי הדינים בזה, וחילוק זה לא הזכיר כלל להחמיר בעוף בחתך מקצת העור ולא יצא דם, מכלל דלא סבירא להו להחמיר בעוף בחתך מקצת העור ולא יצא דם, וטעמו של דבר כיון שגם בחתך כל העור ולא יצא דם סמכינן על ברי של השוחט, אף דלאו אדעתיה בעת השחיטה, עכ"ז מהני זה לצרף להתירא במקום דלא יצא דם משום דזה הוה הוכחה וסניף שמסתמא לא נחתך בהסימנים, וא"כ כש"כ כשאנו רואין בעינינו שהסכין לא נקב עד החלל מקום הסימנים, דהא ודאי שזה חשש רחוק יותר שנאמר שראית עינינו אינה אמיתית, ושנאמר שהרגש, השוחט במקום דלא רמיא אדעתיה אינה ברורה כל כך וכיון דמהני ברי לי של השוחט מצד הסניף והצירוף הוכחה שלא יצא דם כל שכן שיועיל ראית עינינו שלא בא הסכין לתוך חלל הסימנים, **(הגהה וע"פ מה שכתבתי צ"ע ד' הפרמ"ג בשפתי דעת (ס"ק כ"א) שכ' שלמאי דקיי"ל שבחתך כל העור ולא יצא דם מהני ברי לי, כש"כ שמועיל בחתך מקצת העור ויצא דם ברי לי, דחתך מקצת עור ויצא דם קיל מחתך כל העור ולא יצא דם, ע"כ ד' הפרמ"ג שם יעוי"ש. ולמש"כ אין זה מוכרח כיון שבארנו שכל שנבדק לפנינו עדיף מברי לי, דזה בעצמותו הוא ברי לי ממש, ועדיף מיניה, וא"כ כיון שנאמר שביצא דם גם בחתך מקצת העור אסרינן לה מצד ריעותא שיצא דם, מה יוסיף לנו הברי לי בזה, ודו"ק:)** וא"כ לא מחוור הדבר שבמקום שלא יצא דם יש לסמוך גם בעוף אם נשאר מקצת העור שלא נחתך והמהרי"ק שכתב שבעוף אין לחלק בין נחתך מקצתו לנחתך כולו, לא כתב רק אם נאמר שהסברא שלא יצא דם אין זה מעלה כלל, וא"כ היה לנו להחמיר בעוף גם כשנחתך מקצתו משום דעלול שיוחתך כולו ואפשר שלא נרגיש, אבל לפי מה דנקטינן באמת שמה שלא יצא דם מועיל לנו שיהיה מותר ע"י ברי לי של השוחט גם שלא תפס הקנה לבדו, כש"כ שיהיה מותר ע"י ראית עינינו שהנקב לא נכנס לפנים אצל הסימנים שנשאר מקצת שלא נחתך שמה שלא יצא דם מסייעא לן שכן הוא כפי ראית עינינו

ולבד זה אחר העיון בשרש סברא זו שכתב הט"ז מדברי מהרי"ק שבעוף אין לחלק בין נחתך מקצתו לנחתך כולו, אין מבורר כן בד' מהרי"ק, שהרי מהרי"ק בעצמו ספוקי מספקא ליה וז"ל שם שמדקדק מד' הגהת סמ"ק שכתב כשאדם התחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה ידו אין לו לגמור השחיטה וכו' יעו"ש ודייק המהרי"ק מדקאמר עד שהדם יוצא משמע שגם בחתך כל העור בעינן שהדם יצא דבעוף לא שייך לחלק בין נחתך כל עובי העור לנחתך מקצתו משום שהרי הוא דק וקלוש מאד, וגם פשיטא שאין הדם יוצא עד שנחתך כל העור ע"כ דבריו. וא"כ לא סמך על זה לבד שבעוף אין לחלק, אך הביא ראיה אחרת דמיירי שם שנחתך כל העור, לפי שבמקום שיצא הדם מסתמא נחתך כל העור

ועוד נראה לענ"ד שמה שמהרי"ק אמר שבעוף אין לחלק בין נחתך כולו לנחתך מקצת העור מפני שעורו דק וקלוש, אין כוונתו שגם הבדיקה שנבדוק את העור ואנו רואים שנשאר מקצת העור שלא נחתך אין מועיל, זה ודאי לא נאמר כן, כי למה נחוש כן שנאמר שבדיקתנו בדבר דק אינה בדיקה גמורה, וגם בהמסס קיי"ל אף שגם אם נקב מקצת עורו ע"י מחט עכ"ז לא חיישינן שמא ניקב כולו, וכמבואר בסי' מ"ח (סעיף ז') הגם שאם ניקב הוי טרפה ודאית, כש"כ הכא שגם אם ניקב כל העור עדיין אין כאן רק ספק שמא ניקב הוושט, למה נחוש שבדיקתינו הנעשה לעינינו אינה ברורה, רק כוונת מהרי"ק כן הוא בד' הגהת סמ"ק שכתב שם, שאם חתך מעט עד שהדם יוצא והגביה ידו אין לו לגמור שחיטתו, אבל אם לא היה יוצא דם מותר לו לגמור שחיטתו, ומשמע שגם בדיקה אין צריך אם נשאר מקצת שלא נחתך, וע"כ כתב מהרי"ק ע"ז והוכיח מזה שכל זמן שלא יצא דם אין לחוש גם אם היה נחתך כל העור, שאם היה עיקר היתרו משום דלא נחתך כל העור ולכן כל שאין דם יוצא מותר לגמור שחיטתו, והאי לא נחתך כל העור פירושו שבהרגשתו בעת ששחט ע"פ השערתו והרגשתו לא שחט רק מקצת העור, ע"כ כתב מהרי"ק ע"ז שבעוף שעורו דק וקלוש אין לחלק בין מקצת העור לכל העור, והיינו בהרגשו לבד אבל ע"י בדיקה ודאי מועיל כל שלמראה עינינו היטב אנו רואין שנשאר מקצת עור שלא נחתך, וא"כ ודאי שלא נגע בוושט בהסכין, כי ע"י בדיקה נוכל לסמוך גם בדבר דק: סימן י

ובעיקרא דדינא גם במקום שיצא דם ראיתי לחקור אם יש מקום לצדד היתר במקום הפסד מרובה לסמוך על בדיקתינו במקום ששחט למעלה או למטה תומ"י באופן שלא היה שיעור שהייה

והנה עיקר החשש ספק זה שאנו חוששים במקום שחתך בעור ויצא דם שמא ניקב הוושט ולא מהני בדיקה אח"כ בוושט משום דילמא במקום נקב שחט הוא מדינא דגמ' (חולין כ"ט ע"ב) בהאי עובדא דממסמס קועי' דמא דבבהמה אסרינן לגמרי ובעוף שרינן באופן שלא יחתוך הוושט כלל ואח"כ נבדוק את הוושט, ומה"ט מחמרינן ואין סומכין על בדיקתינו גם אם נשאר איזה קרום דק שלא נחתך כולו, משום שבמקום שהבדיקה חיובית מדינא דגמ' אין סומכין על בדיקתינו משום דאנן לא בקיאינן בבדיקה

ויש להסתפק בעיקר חשש זה, אם הוא חשש דאורייתא עם חזקת איסור, דזה חשיב ספק בשחיטה, משום שאם ניקב הוושט הויא נבלה שאין שחיטתו מטהרתו, או לא, ולכאורה זה תלוי במחלקותן של הראשונים, אם נקובת הוושט נבלה או שהוא רק טרפה ויעויין בפתיחה להפרמ"ג בהלכות שחיטה שדיבר בזה, ועיין בגליון רע"ק איגר (סי' כ"ז) שהאריך בענין זה והעיר שמהתוס' והרא"ש בשם ר"ת מוכח, שנקובת הוושט לדידהו הוה רק טרפה. וכן הוא דעת בעל העיטור שנקובת הוושט הוה רק טרפה, דבעל העיטור כתב (בחלק שני שלו בהל' שחיטה) וזה לשונו "ואי שהה בוושט אפילו במיעוט קמא נקובתו במשהו וטרפה", ועוד כתב במקום אחר (בהל' סכין במאמר הנקרא שוחט סכין) ומביא שם הגמרא, ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה, ומפרש שם פירוש אחר דלא כפירש"י, רק שאם יש בה פגימות הרבה והן אוגרות הרי הוא כמגרה שהוא כמגל לענין שהוי נבלה, ואם אין בה אלא פגימה אחת אוגרת שחיטתו פסולה ואסורה באכילה, אבל מטהרתה מידי נבלה, כן הוא לשונו שם, וצריך להבין באמת מדוע פגימה אחת אוגרת, לענין נבלה השחיטה מטהרתה ובאכילה אסורה, אך על פי מש"כ שדעתו שנקובת הוושט הוה רק טרפה ולא נבלה, וא"כ אימתי תהיה נבלה רק כשהפגם תגמור השחיטה היינו שתגמור הרוב של הוושט, אבל אם הפגם תפגע בוושט קודם שחיטת רובו תעשה בו נקב משהו אבל לא תפסול השחיטה לגמרי וע"כ הויא רק טרפה ולא נבלה ולהא