באר משה (דנשבסקי) א לב

וכמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח ס"כ) וכהכרעת רמ"א דבעינן דעתו והסכמתו, ובפרט בנידון שלנו שנתנו לו מעות אז בעת הגמר עבור זה (ויעויין בתשו' מהר"י ברונא סי' ר"ס בזה), מ"מ נראה לענ"ד שיש להתיר כאן, דהא כתבו הפוסקים דמה דאמרינן אין מתירין בלא דעת חבירו והסכמתו, הוא בדבר שיש לחבירו תועלת בזה, וכהגהת הרמ"א שם (בסעיף כ') והשבועה היתה לתועלת יתרו, אבל היכא שאין תועלת לחבירו יכול להתיר גם בלא הסכמתו, רק שיודיעו להסיר החשד, וכהטעם של החשד, והכא בנידון שלנו עיקר התועלת שהיה בזה רצון הדורשים מאתו שיקבל עליו, הוא שלא יהיה שוחט לאחרים, אבל מה שישחוט לעצמו אין נוגע להם, שהרי מאי נ"מ להם אם לא היה דר שם או שדר שם ושוחט לעצמו

ואף שהש"ך כתב (בס"ק מ"ג) שהיכא שקיבל טובה עבור השבועה, אף שאין זה לתועלת חבירו אין יכול להתיר בלא דעתו, והכא קבל טובה עבור השבועה שנתנו לו מעות, מ"מ נראה לענ"ד שבזה הדרינן להאומדנא שמטרת המשביעים ונתינת המעות הוא עבור שיסיר מעצמו התמנות השחיטה ושלא יחזיק אותה אח"כ, הוא רק על שחיטה לאחרים, ולא על שחיטה לעצמו לבד, וזה הפרט יחשב כנשבע לחבירו בלא הטבה

אך אחת יש לדון, כיון דקיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובזה יש מחלוקת בנדר שהותר ע"י פתח וחרטה אם הוא דוקא במשנה באומר אילו הייתי רוצה להוציא דבר זה מן הכלל היה משנה לשון הנדר וכמבואר (בסי' רל"ב ס"ח) גבי היה אביו ואחיו ביניהם, אבל במעמיד לשונו בזה לא הותר כולו, ובנ"ד אם היה מוציא מכלל הקבלה שחיטה לעצמו לא היה משנה לשונו שהיה אומר ג"כ שמקבל שלא לשחוט "רק לאחרים ולעצמו לבד יהיה מותר לו, והיה רק מוסיף בדבריו ההיתר לעצמו, ולא משנה, ובזה לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכן הוא דעת הט"ז (בסי' רכ"ט) שגם בנדר הניתר ע"י חכם יש חילוק בין מעמיד למשנה, שהוא כשיטת הר"ן והרמב"ן בהל' נדרים וכמבואר בר"ן בנדרים (כ"ז א'). אמנם לשאר פוסקים וכהכרעת הטור וכמבואר בש"ך (בסי' רכ"ט סק"ה) שבנדר שהותר ע"י חכם גם במעמיד דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא"כ איך נוכל להתיר את המקצת שאין נוגע לחבירו, אחרי שבזה יבטל כל הנדר, וזה אין רשאי להתיר. הן אמת שמצאתי מפורש בתשו' חתם סופר (בחיו"ד סי' י') שכתב שבנדר שיש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שלא לתועלת חברו, שמתירין מה שאין נוגע לתועלת של חבירו, ומה שהוא לתועלת של חבירו לא הותר ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו

ובאמת לפי דעתי הקלושה מאי דפשיטא להח"ס מספקא לי טובא, כיון דכללא כיילינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, גם היכא שהנודר אין רצונו להיות ניתר בזה מ"מ ממילא בטל, ולמה יהיה עדיף מה שחבירו מעכב שלא יהיה ניתר, כיון שזה הוא דין דקיי"ל בנדרים, ובעיקר ראיית הח"ס מד' הר"ח בס' המקצועות שכתב שאסור בב' וה' של ימות החול לבד ימי היו"ט, ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולענ"ד יש לומר שהר"ח סובר כהשיטה הסוברת שגם בנדר הניתר ע"י חכם ג"כ מחלקים בו בין מעמיד למשנה וכדעת הר"ן (נדרים כ"ז) וא"כ כאן שהיה מעמיד דבריו שהיה אומר בלשון ראשון שנדר רק היה מוסיף לומר חוץ מימי היו"ט, ולכן לא אמרינן בזה שיהיה הותר כולו

ומ"מ אף אם יהיה הדין כדעת הח"ס שבזה לא אמרינן הותר כולו, נראה לענ"ד שזה יהיה תלוי במחלוקת הראשונים (המובא בסי' רכ"ח ס"כ במחבר) אם בדיעבד בהתירו שלא מדעת חבירו מותר, וע"כ אומר שסברתו של הח"ס הוא שאימתי אומרים שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, במה שהוא בר היתירא, כמו המקצת הניתר, משא"כ בדבר שאין הוא בר היתר כלל בזה לא נוכל לומר הותר כולו, אחרי שאין ראוי להיות ניתר, וא"כ זה א"א לומר רק למ"ד דגם בדיעבד אין מותר גם בהתירו לו בפירוש מה שהוא לתועלת חבירו שלא בהסכמתו ולכן אין ניתר גם ע"י מה שהותר המקצת שאין לתועלת חבירו, משא"כ לדעת הסוברים שבדיעבד מותר אלא שיש איסור בדבר להתיר לו, וכיון שהוא בר היתירא בדיעבד, א"כ שייך בו לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא"כ ממילא יחול איסור על המתירין שאין רשאים להתיר גם המקצת שאין נוגע לחבירו, והח"ס שכתב שם (בתשו' הנ"ל) לדינא דידיה דרך אגב לענין הנודר בעת צרה, שפיר יש לומר שכתב זה למאן דסבר שגם בדיעבד אין מותר בהתירא שלא לדעת חבירו בדבר שהוא לתועלתו, ואנן לדינא כיון דזה הוי ספיקא דדינא אם מותר בדיעבד או לא, ולכן ראוי למנקט לחומרא שלא להתיר מקצתו פן יותר כולו גם מה שנוגע לתועלת חבירו

ומצאתי להר"י ברונא בתשובתו (סי' ר"ט) שכתב שהיכא שקבל מעות עד שנשבע או שמחל לו חוב עבור זה, גם לדעת הסוברים שתמיד בדיעבד מיתר הכא אין מותר, והוכיח זה מדברי תשו' הרא"ש המובא בטור אה"ע (סי' קנ"ד) שכתב ואין היתר על שבועתו כיון שנשבע לה על הטובה שעשתה לו במחילת הממון ע"כ. ולשון אין היתר משמע אפילו בדיעבד לא הוה התרה, והרי האשר"י פרק השולח ובנדרים פסק בדיעבד הויא התרה. ונדחק לחלק הא דצדקיה, משום דנבוכדנצר לא קבל שום היזק במה שהמליכו עכ"ד. וא"כ לפי דברי המהר"י ברונא, בנדון שלו שנתנו לו מעות עבור קבלתו כו"ע מודו שאין היתר אפילו בדיעבד, וא"כ ע"פ ד' הח"ס אפשר להתיר מקצתו שאין נוגע להם, היינו לשחוט לעצמו לבד

אבל לענ"ד דקדוק של מהר"י ברונא אין מוכרח, כי מש"כ הרא"ש ואין היתר לשבועתו, אפשר לפרש שאין רשאין להתיר לו, ובאמת מל' הרא"ש דקאמר כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו, וזה הלשון ממש בנדרים במש"כ שצריך בפניו, ואלו לשיטת מהרי"ב היה לו להרא"ש כאן לומר כיון שחסרה ממון בעד השבועה, אלא נראה שכוונת הרא"ש שיש כאן טובה ואין רשאין להתיר בלי הסכמתה, ולבד זה כבר כתבנו שעיקר דינו של החת"ס שחידש אין ברור לענ"ד, ולכן אין להתיר המקצת שאין נוגע להם שמא יהיה הדין שניתר כולו

מ"מ נראה לענ"ד עצה לזה, שקודם ההתרה יקבל מחדש עוד לפני המתירין, את כל נדרו, חוץ ממה שרוצה להתיר עתה מה שאין נוגע זה להאחרים שנדר להם, וא"כ אף שיהיה הדין שנדר שהותר מקצתו הותר כולו גם בזה, מ"מ לא איכפת להו להניח התירו מה שאין נוגע להם, דהא מחדש נאסר במה שרצו להדירו, דהא קיי"ל אם נשאל על הראשונה השניה חלה כדאיתא בנדרים (י"ח א') וגם בקבלתו יאמר שמקבל זה עבור הטובה שהקדימו לו מקודם, למען לא יהיו רשאים להתיר לו הנדר החדש ג"כ, ואח"כ יתירו לו מה שאין נוגע למי שנדר בשבילם, היינו לשחוט לעצמו ולב"ב לבד, ודו"ק. כ"נ לענ"ד: סימן ט

נשאלתי באווזא שהשוחט נגע בסכין של שחיטה בעור הצואר ונחתך קצת העור ולא יצא דם, והגביה הסכין ושחט אח"כ למטה הקנה עם הוושט, ואח"כ נבדק מקום החתך הראשון ולא היה נקב מפולש לצד פנים ונשאר קרום שלם על עור הצואר שלא נחתך, האם יש לסמוך ע"ז להתיר

הנה דין זה מבואר (סוף סי' כ"ג) ברמ"א שאם לא חתך כל העור ולא יצא דם יש להתיר ע"י שישחוט למטה או