באר משה (דנשבסקי) א לא

פשע בה ויצאת לאגם ומתה דאביי אמר אפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב, משום דאמרינן הבלא דאגמא קטלה, ורבא אמר אפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הכא פטור משום כו' ולא אמרינן הבלא דאגמא קטלה, ובאמת יש לעיין ולדקדק סברת מחלקותן וכי במציאות פליגי אם אפשר דהבלא דאגמא יגרום למיתה, ולכן נראה לענ"ד דפליגי בהאי דינא גופא דאמרינן בספק אם בא האונס ע"י פשיעתו או לא אם חייב בזה או פטור, והוא דאביי סבר דספק בא האונס ע"י פשיעתו ודאי דחייב, ולכן קאמר למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס, היינו באונס הבא ע"י פשיעתו ודאי דחייב שהרי ספק הוא שמא בא האונס ע"י פשיעתו שמצד האגם נתקלקלה ומתה, אלא אפילו למ"ד פטור לפי שלענין האונס לא עמדה הפשיעה בעת שיעשה להתחייב והאונס בא אח"כ, אבל כאן שיש כאן הבלא דאגמא שיכול להיות בעת תחלת הפשיעה שיצאת לאגם שע"ז צריך לשמור שלא תצא לאגם, אז בעת מעשה בא תחלת קלקולה שהתחיל אויר האגם להזיק אותה ולגרום שתמות אח"כ וחשיב פשיעה ממש בזה, ואי משים שזה הוי רק ספק הדרינן לכללין שספק אם בא ע"י פשיעתו או באונס חייב לשלם

אמנם סברת רבא להיפך שלמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, הגם שהפשיעה גרם להאונס, כיון שבעצם נזקו היה אונס ולא היה לו לחשוב ע"ז ודאי דפטור, אך אפילו למ"ד חייב הכא פטור, דאמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, שאם סיבת מיתתה היה כמו שהוא למראה עינינו, הלא מה לי הכא מה לי התם ולא בא האונס מחמת הפשיעה, ולומר שמא גרם מתחלה הבלא דאגמא בזה אין לחוש מספק, כיון שהספק הוא בדברים נפרדים אם מתה ע"י הבלא שהוא הדבר שבא עליה מקודם, או שמתה ע"י סיבת מיתתה כדרך כל המתים אשר מתים בטבעם, וכיון ששני היזיקות הם בדברים שונים בכה"ג לא אמרינן לחייב בספק להנפקד, שהרי על עצם הנזק הוא אנוס בודאי, ואם היה נזק ע"י פשיעה זה ספק נפרד הוא אם הוזקה ע"י, וע"כ מספק אין לחייבו, ואין דומה להא דרועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף כו', דהתם בעת זה הנזק הוי ספק אם יכול להציל וא"כ לא יכול לשבע אם היה אונס, משא"כ בהא דיצאת לאגם ומתה ספק הוא אם היה נזק אח"כ מפשיעתו מן הבלא דאגמא, או מתה מטבעה ולכן הוא פטור מספק, וכן נמי נדון דידן כיון דהוי ספק אם היה הסכין פגום או לא היה פגום ופשיעתו לא גרמה לו שום נזק, אין לחייבו מחמת זה הספק, ואנן קיי"ל כרבא בדין הנ"ל, ולכן בנ"ד פטור, ודו"ק: סימן ח

נשאלתי מהשו"ב המופלג בתוי"ר כו' אשר היה שו"ב בעיר ס... במקום רחוק ומחמת קומ"ר הוכרח לסלק עצמו מחזקת שחיטתו ועבור הפיצוי שנתנו לו נתן להם כתב וקבל על עצמו בחד"א שלא ישחוט בעיר הנ"ל, ועתה בא בשאלתו אם מותר לו לשחוט לעצמו ולב"ב לבד שלא לאחרים, ושורש שאלתו שבשעת שחתם עצמו על הכתב שכתב כו שלא לשחוט בעיר ס... לא עלה על דעתו שיהיה נצרך לדור שם וכעת שאין אוכל משחיטת אחרים וע"כ שואל אם יהיה לו היתר לשחוט לעצמו עופות וכדומה, ע"כ

תשובה בע"ה. הנה בלשון "שלא לשחוט" כיון שסתם נאמר משמעותי בין לעצמו בין לאחרים. אמנם יש לדון בזה מטעם אומדנא, שעיקר כוונת קבלתו שהיה זה לדעת הדורשים מאתו, שיסלק עצמו מהתמנות השחיטה שהיה לו במקום הנ"ל, שעיקרו הוא לשחוט לאחרים, ודמי זה להא דאיתא בנדרים (ס"ג ב') היה מגרש את אשתי ואמר קונם אשתי נהנית לי, שמותרת ליהנות ממנו, שלא נתכוין אלא לשם אישות, הגם שבלשון הנאה נכלל שתיהן הן אישות והן שארי הנאות, מ"מ אמרינן שדנין למה שהיה עיקר כוונתו בנדרו לענין אישות, שלא נתכוין אלא לזה, וה"נ נימא בנידון זה שלא היה כוונתו אלא שלא לשחוט לאחרים שלענין זה היה כוונתו שיסיר מעצמו התמנות זו שם בעיר הנ"ל, מ"מ יש לחלק דהתם בעת מעשה מבואר חילוק בכוונתו, היינו שאישות אסורה לו ושארי הנאות מותרות לו, ומצד האומדנא מפרשים אנו כוונתו מה שאמר הנאה, הנאת אישות הוא, משא"כ בנידון שלנו, כיון שבעת מעשה היה בדעתו לעקור דירתו ממקום הנ"ל, וא"כ היה כוונתו סתם שלא לשחוט, שהרי במחשבתו חשב שע"י זה שלא יהיה שם שוחט לאחרים יעקור דירתו משם, ולא ישחוט שם לא לאחרים ולא לעצמו, וא"כ אז בעת קבלתו לא היה חילוק בביאור כוונת לשונו, וא"כ חל הכוונה כפי סגנון לשונו, וא"א לסמוך להתיר לו לשחוט לעצמו בלא היתר חכם

הן מצאתי להרשד"ם בתשו' (חיו"ד סי' ק"ז) שדן בנידון דידיה שנשתנה הדבר שאשתו נעשית חולנית ודימה זה להא דגיזי צמר בנדרים (נ"ה ב') ובאמת לשם אין לדמות כלל, דהתם האומדנא הוא רק מפרש ביאור דבורו היאך כוונתו, משא"כ בדינו של מהרשד"ם התם האומדנא אין עושה לנו ביאור חדש, ועוד הביא שם מראה אוכלים תאנים וכשקרב ראה אביו ואחיו ביניהם וכתב שם הר"ן מפני שהוא מוטעה בעיקר הנדר, וה"נ על אשה כזו מעולם לא כיון, ע"כ. ואתמה מאד על דברי מהרשד"ם הנ"ל, שזה אין דומה לזה, דהא מ"מ על אשה זו כיון, אלא שיש טעם שאילו היה יודע שתיעשה חולנית לא היה אוסר עליה, והיאך מיקרי זה טעות בעיקר הנדר, ועוד כתב שם הרשד"ם, ואין לומר לחלק מהא דהיה אביו ביניהם, דשאני התם בשעה שיצא מפיו הנדר היה בטעות ומעולם לא חלה עליו, אבל בנ"ד חלה השבועה, כל זמן שהיתה בריאה, מ"מ אני אומר דלא שאני לן, וראיה מתשובת הרא"ש והביאה ב"י מי ששידך בתו ונשבע לתת לחתנו כך ואח"כ נתקלקלו החובות, ופסק הרא"ש שחמיו פטור ומותר מן השבועה, והדברים ק"ו שהרי עדיין אפשר ביד חמיו לקיים השבועה, אפ"ה פסק הרא"ש כיון שצריך למכור דברים הצריכים לתשמישו, אמרינן אדעתא דהכי לא נדר ביה יעוש"ה שהאריך בזה. וא"כ יש לומר לכאורה שגם מה שנשתנה אח"כ דנין ע"ז אומדנא שזה לא נדר, וא"כ נאמר בנ"ד ג"כ שלא נדר על מה שישחט לעצמו

אך באמת א"א לבנות ע"ז יסוד, כי אין לדמות אומדנא זו לאומדנא של הרא"ש והרשד"ם, עוד נראה לענ"ד לומר ע"פ מה שכבר בארתי במקום אחר בע"ה בעניני אומדנות, וביארתי שדברי הרא"ש הנ"ל וסברתו הוא שהאומדנא מגלה על כוונת נדרו ושבועתו בעת שנדר, היינו שכוונתו היתה בעת שנדר שיתן הנדוניא מקיבוץ חובותיו ושארי סחורות, אבל ליתן מעות ממכירת חפצים הצריכים לו לא כיון מעולם, נמצא שהאומדנא מבררת ומבארת על כוונת נדרו ושבועתו בעת קבלת השבועה, וא"כ בנ"ד כיון שבעת מעשה שקבל עליו השו"ב שלא ישחוט לא נתחלק אז לעצמו מלאחרים, מחמת שחשב לעקור דירתו משם, חל הנדר על כל, הן לעצמו והן לאחרים, כפי משמעות הדבור שלא לשחוט, המורה בסתם שלא ישחוט שם שום שחיטה הן לעצמו והן לאחרים

אמנם נראה לענ"ד שיכול להתיר דבר זה ע"פ ב"ד כדין התרת נדרים שיהיה מותר לו לשחוט לעצמו לבד, ע"י פתח וחרטה, שמתחרט על מה שלא התנה שיהיה מותר לו לשחוט לעצמו כשיזדמן לו שיהיה שם במקום הנ"ל, ויתירי לו לשחוט לצורך עצמו וביתו לבד ולא לאחרים מאומה, ואף דקיי"ל שהנודר לחבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו