באר משה (דנשבסקי) א כז

ולכן דיינינן על ההתחלה דהוי זה היזק ניכר שבין שחיטה לחיה, ואין יכול לומר הרי שלך לפניך, משא"כ בנדון הבדיקה של הסכין לאחר השחיטה, שאם באמת היה הסכין שלם והשחיטה היתה כתיקון, רק במה שלא בדק להסכין נאסרה מצד חסרון ידיעה, וא"כ הוזק ממילא ע"י גרם פשיעתו שנאסרה ושפיר הוה זה היזק שאין ניכר

ועוד יש להסביר החילוק, בשלמא בקלקול באמצע השחיטה היתה הבהמה עדיין בחייה והיה אפשר לו לתקן שהבהמה לא תוגרע ע"י השינוי שלה שתמות לבסוף וע"י פשיעתו ששהה או דרס נעשה שהבהמה תמות לבסוף באופן שלא תהיה שוה ולכן חשוב זה היזק ניכר, שאין יכיל לומר לו הרי שלך לפניך, שהרי אצלך מתה ע"י פשיעתך, משא"כ בנידון דידן שהשחיטה נגמרה ואז היתה כבר מתה, ובמה שלא בדק הסכין ואח"כ ע"י שנפגם הסכין נאסרה מלאכול, שפיר הוי זה היזק שאין ניכר ויכול לומר לו הרי שלך לפניך. והנה לבד מה שנראה שמש"כ בזה הוא נכון ע"פ יסוד הסברא הישרה בבירור, עוד אביא קצת ראיה מדברי הפני יהושע בב"ק גבי למעוטי מפגל על דברי רש"י הנ"ל שבמפגל במחשבת פגול כיון שלא נקבע אלא בזריקה אין זה חשוב נזק ניכר שנימא כאלו קטליה, ע"פ דברי הרמב"ן שהבאנו לעיל משים שאין נקבע אלא בזריקה, והוא כש"כ לנ"ד שבעת השחיטה לא היה שום הכנה לקלקולא כלל, ולכן מה שנתקלקלה אח"כ חשוב זה ודאי שאין ניכר, וע"כ א"א לחייבו מצד שמירה, משים שיאמר לו הרי שלך לפניך, ומצד גרמי ג"כ א"א לחייבו משום שאין הנזק ברור בעת מעשה שלא בדק, אילי אח"כ ג"כ לא יתקלקל הסכין ויהיה כשר הכל

אמנם על שחיטת השניה באם שבאמת היה פגום שנפגם בשחיטה הראשונה בזה פשע מה שלא בדק בין שחיטה לשחיטה, וגם הוה מזיק גמור ששחט בסכין פגומה רק שמצד ספק א"א לחייב עבור השניה כי יאמר השוחט שמא שלם היה ונפגם בשחיטה השניה שאין לו שום פשיעה בה, שהרי אם גם היה בודק הסכין והיה מוצאי שלם שהיה שוחט בה בלי שום תיקון ואח"כ כשנפגם נאסרה שלא ע"י פשיעתו וא"כ נמצא לפ"ז שגם אם שניהם של אחד הגם שאחד נפסד בודאי, ע"י מה שלא בדק ממ"נ, מ"מ אין לו להתחייב לשלם כי יכול לומר שמא היה שלם בתחלת שחיטה השניה ופטור על השניה מן הדין מטעם אונס ועל הראשונה יופטר מטעם הרי שלך לפניך כמש"כ

אלא שיש לדון בעיקר הדין על מה שאנו פוטרים את השניה מטעם ספק, וכן לדעת התב"ש שסובר שגם על הראשון מתחייב אם היה שלם הסכין, רק אנו אוסרים מצד שלא בדקו בין שחיטה לשחיטה שאם היה של שני בני אדם שפטור מלשלם לשניהם מצד ספק, הא כיון שיש לו דין שומר ובשומר קיי"ל שהיכא שנגנב אצל השומר חנם ואין יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה, שמתוך שאין יכול לשבע משלם, כדאיתא בסמ"ע (בסי' רצ"א ס"ק י"ב) בשם התרומת הדשן (סי' של"ג) ובש"ך שם (ס"ק ט"ו), וה"נ בנ"ד הרי נתקלקל אצלו מה שלקח לשוחטם, שיש לו ע"ז דין שומר ואין יודע אם הקלקול הזה היה באונס, היינו על הראשונה לדעת התב"ש צריך לפטור השוחט אם נפגם בעת שחיטת הראשונה שאנוס היה על זה ועל השניה צריך לפטור אותו שמא היה שלם בתחלת שחיטת השניה ונאסרה אח"כ באונס במה שנפגמה אח"כ בעת שחיטה של השניה, הא אין יכול לשבע ע"ז דהא שמא פשע והנזק בא ע"י פשיעתו במה שלא בדק הסכין, ומספיקא יתחייב לשלם עבור הנזק שנעשה

ולכאורה יש לחלק דהתם במסופק אם פשע ועי"ז נגנבה או לא פשע, שאנחנו אין יודעים כלל גוף המעשה, ולכן שפיר אמרינן ביה מחייב שבועה ואין יכול לשבע, אבל כאן שאני, שבגוף המעשה שעשה הפשיעה ידענו מה שעשה, אבל זאת לא נודע לנו אם דבר זה גרם לו נזק או לא, וכל כה"ג אפשר לומר שזה לא נכנס בגדר מחויב שבועה ואי"ל, רק הדבר פשיעתו הידועה לנו מסופקים אם זה גרם הנזק או לא, ובזה נאמר דהוה ככל אין יודע אם נתחייבתי שפטור לשלם. אך נראה להביא ראיה שאן לחלק בכך, והוא ממה שפסק המחבר (בסי' ש"ג ס"י) ברועה שהניח עדרו ובא לעיר שאם נכנס בשעה שאין דרך לכנס או בשעה שדרך בני אדם לכנס, ובא זאב וטרף שאומדין אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם, והנה הסמ"ע כתב הטעם דמן הסתם היה יכול להציל, אמנם הש"ך שם (בס"ק י') השיג ע"ז, וכתב הטעם משום דכל שומר מחויב לשבע בבירור שנאנסה, ואם ישבע שספק לו הוה מחויב שבועה ואין יכול לשבע, והתם אין הספק במעשה שעשה השומר ובגוף מעשה הנזק מה הוא, שהרי זאת ידענו שהוא לא היה שם אצל העדר, וגם זאת ידענו שארי או זאב הזיקו לה, רק הספק אם יכול להציל שגרם פשיעתו נזק או לא, ואפ"ה מתחייב מספק, וא"כ ה"נ בנ"ד לא ידענו אם היה יכול לתקן במה שהיה בודק הסכין שלא תיאסר הבהמה ששחט או לא ויש לחייבו מספק. והנה לדעת התב"ש שמתחייב לשלם מצד שומר על הראשונה אם היה שלם אחר שחיטה וע"י מה שלא בדק נאסרה בהמצא' בבדיקה שאחר שחיטת השניה פגימה בסכין, ולכן בשניהם של אדם אחד חייב ממ"נ לשלם עבור אחד, ויותר אין לחייבו שהרי זאת אנו יודעים בודאי שיותר מאחד אין נתחייב או הראשונה או השניה, ולכן אין מחויב לשלם רק עבור אחת, אבל כשהן של שני בעלים שכל אחד תובע אותו השבע לי אם שורי שנמסר לך לשחוט נאסר באונס או לא, והוא מסופק בזה ולכן ישלם לכל אחד ואחד

ולכאורה יש לומר בזה כיון ששני שוורים נתקלקלו אצלו והוא יודע שאחד נתקלקל באונס ואחד בפשיעה, ואין יודע של מי היה באונס ושל מי היה בפשיעה, בזה לא מיקרי אין יכול לשבע, ויוצא מזה דין חדש במקום שהיה שומר לשני שוורים של שני בעלים ואחד נאבד באונס ואחד ע"י פשיעה, ואין יודע של מי באונס ושל מי בפשיעה, פטור לשלם לכל אחד ואחד בפ"ע משום שיאמר שמא שלך נאבד באונס, ולא דמי לספק שאין יודע אם נאנס או לא, משום שאצלו אין בזה ספק אם נאנס רק יודע שאחד נאנס והשני אין נאנס, אך מסופק אם שלך הוא, ובמקום שהשני לא נכנס בגדר הספק רק שהספק אצלו לבדו הוא אם נאנס או לא יתחייב לשלם, ויצדק לפ"ז דברי התב"ש. מ"מ לענ"ד נראה שזה אין סברא לחלק מה שיש כאן שני בני אדם, ויודע שאחד נאבד באונס בברור ויאמר לו שמא שלך נאבד באונס, שכל אחד תובע להשומר תן לי שורי והוא מחויב לשבע לו ששורך נאבד באונס שאין זה פוטרו מה שיודע שאחד נאנס, רק הוה לגביה כל אחד ואחד מחויב שבועה ואי"ל, ודמי זה כמו דאמרינן לרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה דאמרינן בשבועות (מ"ז ב') שני מלוים ולוה אחד היינו מתניתין דחנוני ופועלים אף שאנחנו יודעים שאחד א"צ לשלם בודאי, ויש כאן שטר פסול באחד משניהם, מ"מ אנו דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, וה"נ יאמר כל אחד מהתובעים אני תובע אותך לשבע או לשלם, מצד שאתה מסופק על שלי אם פשעת בו או לא, מה אית לי מה שיש לך דין עם אחר, ובזה יהיה הדין שנלמד מכאן באם שהיו לנפקד שני שוורים של אחד ויודע שאחד נאנס ואחד נאבד בפשיעה ואין יודע איזהו שאין צריך לשלם, רק עבור הפחות בשויו, וזה דמי למה דאמר שם בשבועות מלוה ולוה אחד ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה, אף שאם לא היה רק השטר היותר גדול היה גובה בו בשלימות עתה כשיש לו עוד שטר גרע מזה: