באר משה (דנשבסקי) א כו

ועוד נראה להביא ראיה שבכה"ג המסופק לנו שמא נעשה מקודם או אח"כ יש להקל במה שהוא מדרבנן כה"ג, ממש"כ המחבר (בסי' קצ"ח סכ"ה) אם לא בדקה בית הסתרים ובית הקמטים ונמצא דבר חוצץ אחר שנתעסקה בכתמים ובתבשילין דתלינן להקל וכן הוא בסי' קצ"ט סעיף י"ב) וכתבו שם הטעם משום דלדעת הריטב"א הוא, הא דבעינן ראוי לביאת מים רק מדרבנן ואף לדעת התוס' שסברי דראוי לביאת ממה"ת, מ"מ כיון שהתורה הקילה שלא הוצרך לביאת מים אף חכמים בגזירותיהם שהחמירו על מיעוטו המקפיד לא החמירו על הספק, וכ"ש בזה שאינו מדינא דגמ', ואף לדעת המפרשים שזה בכלל בעיא דגמ' דשהה במיעוט סימנים לשיטת רש"י שמפרש, מ"מ אינו רק ספק, ע"כ בחומרא זו אין להחמיר בספיקא דשמא במפרקת נפגמה, וא"כ בנידון זה בעוף היה ראוי להקל בשחט הקנה לבדו, ולכן נראה שזה הוא רבותא גדולה שהשמיענו הטור והמחבר אפי' בעוף שיש גוונא בעוף בשחט הקנה לבדו שיש כאן ספק ספיקא ברורה, (ובפרט לדעת הטור והמחבר שאין מחמירין בפסולי שחיטה אחר שחיטת רוב הסימן בעוף ורוב שנים בבהמה) והיה ראוי להקל בזה בנמצא פגם אחר השחיטה, רק שלא חילקו בזה משום שסתמא פסק בגמ' כרב הונא, וס"ל שמטעם לא פלוג השוו מדותיהם, ודבר זה הוא דין חידוש, שיש להשמיענו ודוק: סימן ז

בדין המבואר ברמ"א (סי' י"ח סי"א) שמי שרוצה להכניס בספק זה א"צ לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה, שמביא שם הש"ך (בס"ק י"ט) שהעט"ז כתב שבשוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ פגום צריך לשלם, והט"ז (בסק"ח) חולק על העט"ז ופסק דפטור, משום דלא ברי היזיקא יעו"ש בדבריו (בס"ק זה), והש"ך בנקה"כ השיג עליו דלא דמי למגרומתא, ועל טעם השני שכתב הט"ז דלא ברי היזיקא כתב הנקה"כ דלא מיקרי גרמי כ"א מזיק בידים, והתב"ש שם (בס"ק כ"ד) הרחיב הדברים בזה דהיזק זה אינו מזיק בידים כ"א בשב ואל תעשה שלא בדק הסכין והכניסו בספק, אך העלה שאין לדמות זה לדינא דגרמי משום דהוה שומר דבעל הבהמה על מעשה שחיטתו ובעי לעיוני כו' ודמי למה שאמרו בב"מ (מ"ב ב') מכדי בקרא שו"ש דיתמי כו' איבעיא ליה לעיוני, ודמי לשומר שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם דחייב עוד העיר, התב"ש וכתב ואין להקשות ממש"כ הייש"ש (ב"ק פ"ט סי' כ"ג) בשם הרמב"ן לתרוצי אמאי מיחייב לשלם השוחט כשטרפו ע"י שהייה אע"ג דהיזק שאין ניכר הוא, וצידד דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק הניכר, אלמא דחיובא דשוחט לאו פשיעה הוא אלא מזיק יעו"ש בת"ש שנדחק לתרץ בחילוקים שונים

ולענ"ד צ"ע מאד דברי התב"ש שנתקשה בזה מדברי היש"ש הנ"ל שהוא מד' הרמב"ן דמה יועיל לנו אם נאמר לחייבו מצד שומר אם נחשב בזה שנאסרה היזק שאינו ניכר א"כ גם שומר יפטר בזה, דהא מצי למימר הרי שלך לפניך, כמו דאמרינן גבי שור הנסקל החזירו לבעליו מוחזר כדאיתא בב"ק (מ"ה א') וע"כ הוצרך הרמב"ן להוסיף לומר שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף, והרי ניכר בין שחוטה לחיה

ולדעת התב"ש אם באמת היה הראשונה כשרה שלא נפגמה אז אחרי שחיטת הראשונה, אך ע"י ששחט השניה בלא בדיקה בין ראשונה לשניה ואח"כ נמצאת פגומה אחרי שחיטת השניה נאסרה הראשונה, וע"כ יתחייב עבור זה השוחט שע"י פשיעתו נאסרה הראשונה, אך מטעם ספק שמא נפגם הסכין בעת שחיטת ראשונה וא"כ הוא אנוס, וע"כ על הראשונה לחוד א"א לחייב להשוחט, וכן על השניה לחוד אם באמת היתה פגומה קודם שחיטת השניה היה ודאי מתחייב השוחט לשלם עבור פשיעתו, שע"י שלא בדק הסכין קודם שחיטת השניה שחט בסכין פגומה ואסרה. אך מצד ספק א"א לחייבו שמא היה שלם בתחלת שחיטת השניה, ואז לא נתקלקלה מסיבת פשיעתו שלא בדק הסכין, שגם אם היה בודק הסכין לא היה עושה בו שום דבר והוא נפסל אח"כ מצד שנעשה אח"כ הפגימה במקום שלא אפשר להשו"ב לתקן, ולכן פסק שבהן של שני בעלים פטור לשלם לכל אחד ואחד, ואם שניהם של אחד חייב לשלם עבור אחד מצד ממ"נ עכ"ד של התב"ש יעו"ש

ולענ"ד נראה שדינו של הט"ז נכון שאין לחייב את השוחט, אך לאו מטעמיה, דודאי בזה אמת סברת התב"ש כיון שהוא שומר ועליו לבקש טובת הדבר שת"י שלא יתקלקל וכל שפשע בדבר זה ועי"ז הופסד יש לחייבו, מ"מ בנידון זה יש לפטרו, ומקודם נדון על מה שנשחט בראשונה מה שאנו באין עליו בטענה זו שמא באמת היה הסכין שלם גם אחרי שחיטת הראשונה, ועי"ז שפשע שלא בדק הסכין הונח עליו איסור אחרי כן בעת שנפגם הסכין בעת שחיטת השניה באמצעו או בסופו של שחיטת השניה, ומטעם שלא שמרו שלא יתקלקל בסיבה זו שיארע אח"כ בקלקולו של הסכין בשחיטה של השניה נחייב להראשון, וע"ז נראה לענ"ד דחשוב היזק שאין ניכר מה שבאמת היתה השחיטה כשרה ורק הונח עליו איסור מה שאין אנו יודעים אם הוא כשרה זה ודאי חשוב היזק שאין ניכר, שהרי אין עליה שום היכר מה שנאסר, ובזה אין לומר כסברתו של הרמב"ן שתירץ כיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק הניכר שהרי ניכר בין שחוטה לחיה, מ"מ בנידון דידן א"א לחייבו מטעם זה, דהני מילי היכא שהשחיטה בעצמה ע"י פשיעתו היתה שלא כראוי, ולכן חשוב זה היזק הניכר מה שהיא שחיטה ואינה חייה, משא"כ בנידון דידן שבעת כל השחיטה שנגמרה היה כראוי בלי שום שינוי ממה שציוהו, אך במה שלא בדק אח"כ לגלות היתירה, נאסרה מסיבת גרם זה אח"כ בעת שנפגם הסכין בשחיטה של השניה, זה הוא דבר בפ"ע שנאסר ממילא, וזה שפיר חשוב היזק שאין ניכר, וא"כ יכול השוחט לומר כיון שכל טענתך לחייב אותי הוא מצד שמירה שלא השתדלתי להראות הכשרו שלא יתקלקל אח"כ גם כשיופגם הסכין בשחיטה השניה, וזה היזק שאין ניכר הרי שלך לפניך, הבהמה או העוף הנשחט שלך הוא, והרי הוא לפניך, ובאמת אנן קיי"ל שהחיוב בעת הפשיעה ומקודם אין עליו שום חיוב וא"כ כל זמן שלא היה עליו הפשיעה הבהמה או העוף הנשחט היא של הבעלים, והוא כאלו היה מוסר לו בהמה שחוטה לשמור שלא יבא עליה איסור ששפיר יש לומר שאם נאסרה ע"י פשיעתו יאמר לו הרי שלך לפניך כמו בתרומה ונטמאת ממילא הגם שהיה ע"י פשיעת השומר שלא שמר מזה שיכול השומר לומר לו הרי שלך לפניך, וה"נ בנ"ד

ואין להקשות שלפי הסבר זה שכל שבאה הפשיעה אח"כ, ברשות בעלים הי' עד שעת הפשיעה, וא"כ יקשה בזה על סברת הרמב"ן שתירץ שבפשיעתו בקלקולו השחיטה חשוב זה היזק ניכר שבין שחוטה לחיה, הא תינח אם הקלקול היה בתחלתו של השחיטה, אבל אם הדרסה או השהייה היה בסוף השחיטה שאז לא היתה בהמה חיה, וזה היה ברשות בעלים ואח"כ כשגורם ע"י פשיעתו שאינה ניתרת בשחיטה הוי זה שאין ניכר, וע"כ צריך לומר לפי שכל מעשה השחיטה חד הוא, וא"כ הרי עשה השחיטה בקלקול והוזק ע"י פשיעתו בהיזק ניכר, וה"נ נימא כל המעשה שהיה לו לעשות היינו לשחוט ולבדוק אח"כ מעשה חד הוא לראות שתוכשר הבהמה, כל שלא עשה כן חשבינן שע"י נתקלקלה מה ששחט ממה שהיה בחייה דהוה זה היזק ניכר, לענ"ד א"א לדמות זה לזה מתרי טעמא, א' בשלמא התם מעשה חד הוא היינו השחיטה, והמקצת ששחטה בראשונה כל שלא נגמרה כראוי אינה בהכשרה