באר משה (דנשבסקי) א כה

היה הולך לשחוט אם לא היה לומד מקודם הל' שחיטה, וזה אין נחשב רובא דאיתא קמן כמו תשע חנויות, דודאי אם היו דנין מצד רובא דשוחטים המומחים היה זה נחשב קבוע, אבל באמת כיון שאנו רואין ויודעים אותו מי הוא, רק שאנו מסופקין בו בעצמו אם הוא למד הל' שחיטה, או לא, מוקמינן אותו שודאי הוא מן הרוב שלומדים הל' שחיטה, קודם שהוא הולך לשחוט, וזה חשוב רובא דליתא קמן כמו דמוקמינן האדם שבודאי אינו סריס גבי קטן וקטנה כדאמרינן ביבמות (ס"א ב' קי"ט א') ובכמה דוכתי, ובזה האופן אין שייך קבוע. ואין לפקפק ע"ז הא מ"מ בכל קבוע אחרי פרישותו לפנינו דנין ג"כ על אותו הדבר בעצמו מהו, כמו מה שהבאנו לעיל אם הוא צפרדע או שרץ, וכן בהאי גברא שפירש ממקום קביעותו לפנינו אם ישראל או נכרי דאיתא ביומא (פ"ד ע"ב) שאמרינן שזה קבוע, ולא אמרינן שנדון אותו בעצמו שבודאי הוא מן הרוב, כמו שאנו דנין בהאיש שודאי אינו סריס וכן בהאשה שודאי אינה אילונית, ומהני זה אפילו לדיני נפשות כדאיתא בסנהדרין (דף ס"ט). ונראה לחלק שבמקום שבאין בעצמותו מצד טבע רוב בעולם ולכן גם באותו האיש דנין בעצמותו ולא נחשב קביע, משא"כ במקום שבעצמותו אין שייך לומר שם רוב, רק מצד שידענו שהיה כאן מקובץ הרוב הזה בזה, ע"כ אנו באים מצד קביעות שהיה מקודם, ולכן נחשב זה קבוע אם היה הפרישה לפנינו. ומעתה א"ש שבהא דסריס כשאנו רואין איש אחד סתמא אינו סריס מצד הרוב וכן כשאנו רואין איש אחד הולך לשחוט מצד הרוב הוא מסתמא מומחה ושייך לדון בעצמותו, משא"כ במקום שבעצם הדבר אין שייך בו רוב כמו בשרץ וצפרדע או בהא דיומא שמסופקין מי הוא רק שאנו באים עליו מצד הקיבוץ הקדום שהיה שם רוב מסוג זה, בזה אנו באים מצד הרוב שהיה מקובץ כאן בקביעותא ולכן אם פירש שלא בפנינו אז דנין בו לבדו ואזלינן בתר רובא, משא"כ כשאנו רואין שפירש ממקום קביעותו אז דנין על הקביעות, וע"ז חידשה לנו התורה ההלכה שכל קבוע הוה כמחצה על מחצה, ויש להאריך בזה הרבה אך אין כאן מקומו: ומעתה נשוב לנ"ד בהאי דינא של השלשה סכינים דודאי נחשב זה קבוע, שהיה ידוע לאחד שיש כאן אחד פגום והספק הוה איזה סכין לקח מן הקביעות דנחשב זה כמעמ"ח

אמנם אם היה מציאות אשר שום אדם לא היה יודע שיש כאן אחד פגום, והוא השוחט היה לוקח אחד קודם שהיה שום ידיעה מהתערובות והיה שוחט באחד מהם ולא היו יודעין במה שחט אם בהשלם או בהפגום והשלמים היו רוב נראה ברור שהיו הולכין אחר הרוב, והיינו תולין שבהשלם שחט דאזלינן בתר רובא, וכמו שמתירין ברוב העיר ישראל ורוב טבחי ישראל וכמו שמתירין בפירש מן הקבוע קודם שהיה ידיעה מהתערובות וכמבואר ביו"ד (סי' ק"י ס"ה)

ועפ"ז נלענ"ד לבאר ולדקדק בהא דאיתא (בסי' י"ח ס"א) השוחט בסכין בדוקה ונמצא פגומה אחר שחיטה ה"ז נבלה כו' ומסיים ואפי' בעוף, וכתב הש"ך (בס"ק ג') ואפי' בעוף ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם, ובאמת שזה לא הוי רבותא כלל דהא אפשר לחוש שמא איפגם במיעוט קמא של הקנה שהוא קשה יותר מעור בהמה, מיהו י"ל שכוונת הש"ך שהרבותא אם שחט הוושט לבדו שאז כיון שעורו רך ולכן היה לנו לתלות יותר במפרקת כן נראה לומר בכוונת הש"ך, אך נלענ"ד שאם שחט הקנה לבדו והוושט לא שחטו כלל ואח"כ נמצא בהסכין פגם יש בזה רבותא גדולה לענין עוף דאסרינן בזה היכא שתפס הקנה לבד עד שנשחט, וזאת ידוע לו שעד שגמר כל שחיטת הקנה לא נגע בוושט, שבזה גם אם היה הפגם מתחלת השחיטה יש לדון להכשיר השחיטה, דהא כיון שאין בו אלא פגם אחד וא"כ ע"פ הדין אף שאנו אומרים שבודאי שחט בכל הסכין, מ"מ בהאי פגימה נסתפק אימתי נגע בהסימן אם נגעה מתחלת השחיטה עד חציו של הקנה הלא אין פוסל בזה את השחיטה דלא גרע מחצי קנה פגום, ואם אח"כ אחרי ששחט רובו של הקנה הלא כבר נכשרה העוף בשחיטת רוב הקנה בסכין השלם, אך כל החשש יהיה בזה רק שמא אותו משהו שהשלים אחרי שנשחט המחצה מהקנה לרובו שמא נגמר זה ע"י מקום הפגם שנעקר ע"י הפגימה, וא"כ בספק זה שמא נשחט אותו המשהו המשלים לרובו ע"י הפגם או ע"י כל הסכין בשארי המקומות מהסכין שהמה רוב נגד המקום הפגום, ואית לן למיזל בתר רוב שודאי היה אותה מקצת הסכין משאר מקום הסכין, ודמי זה לעובדא שכתבנו כאן במי שהיה לפניו שלשה סכינים שנים שלמים ואחד פגום ושחט באחד ואין יודע באיזהו, ואם שכתבנו שזה הוה קבוע, אך בנידון זה של הסכין שנמצא פגום אחר שחיטה שהספק לא נודע בעת השחיטה רק אחר כן, וא"כ אותו המקום ששחט אחרי שחיטת המחצית הקנה נחשב כפירש מן הסכין, היינו מן רוב הסכין ושחט להעוף היינו שהשלים לרובו והוה זה פירש קודם שנולד הספק דאזלינן בתר רובא בזה. מיהו יש לדון דשאני זה מפירש, משום שמעולם לא היה עליו שם פירש, שתמיד הוא דבוק מקום הפגם עם כל הסכין, וע"כ יחשב מטעם זה כקבוע שלנו הוה ספק באיזה מקום שחט את המשלים לרוב אם במקום זה או במקום אחר וכיון דלא נחשב זה פירש יש לו דין קבוע אף קודם שנולד הספק

ובאמת יש לעיין בהיה ברה"י תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ולא נודע מתחלה אם היה שם שרץ ביניהם כי חשבו אשר כלם המה צפרדעים ונגע באחד מהם במקום קביעותם ואח"כ נודע שהיה ביניהם שרץ אחד, אם יש לזה דין קבוע, לפי שלא ניזוז ממקומו בעת הנגיעה לא דמי לפירש לפנינו קודם שנולד הספק, לפי ששם הרי פירש ממקום קביעותו משא"כ במקום שלא פירש מקביעותו הגם שהיה הנגיעה בזה קודם שנולד הספק, מ"מ קבוע נחשב זה, וכן להיפך בתשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם אם זה הוה בר"ה ונגע באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם נגע ספיקו טהור, ואין שם שום חילוק אם ידע אם היה הצפרדע ביניהם או לא, ובכל גוונא ספיקי שכל שבמקום קביעותו הוא מיקרי קבוע, והכי נמי בנ"ד כיון שמקום הפגום בסכין קבוע הוא עם כל הסכין מיקרי זה קבוע וחשוב זה כמחצה על מחצה

ומ"מ ראוי להקל בעוף שנשחט רק הקנה לבדו ונמצא בסכין פגם אחר שחיטה משום דהוי תרי ספיקי להקל, שמא נפגם אחר שחיטה במפרקת, ואפילו אם נמצא קודם שמא נגמר רוב השחיטה מן הקנה בהסכין השלם, וספק ספיקא גם נגד חזקת איסור מהני לדעת כמה פוסקים, וכמו שהאריך הפר"ח בכללי ס"ס כלל ט"ו) יעויין שם, ובפרט בנ"ד שחזקת הסכין מסייע ליה להכשירה, אלא שיש לומר כיון שאנן אסרינן אף שהי' אחד מפסולי שחיטה אף במיעוט בתרא אף שכבר נשחט רובו, וא"כ לדידן אין לנו רק ספק אחד שמא בעור נפגמה או במפרקת, אך זה דומה להדבר שיש בו לענין דאורייתא תרי ספיקי ולדרבנן הוה רק ספק א' שמקילין בזה וכמש"כ הש"ך (בסי' ס"ו סק"י) וכן הפר"ח כתב זה לדינא (בכללי ס"ס שלו כלל ט'), אך מ"מ יש לומר כיון דאתחזק איסורא לגביה האיסורא דרבנן, ואין להתירו מטעם ספק שמא במפרקת נפגמה, שאם נפגמה מקודם אסור ודאי מדרבנן מ"מ נלענ"ד שלענין חומרת האחרונים שפסק כן הרמ"א שבמיעוט בתרא פוסל כל פסילי שחיטה הוא קילא מכל ספיקי דרבנן באיתחזק איסורא, משום כל שהוא מדרבנן גמור שתיקנו חז"ל חמור, וע"כ לדעת הרבה פוסקים מחמרינן בספיקא היכא דאתחזק איסורא, אך בהאי דינא שמצד חומרא שהחמירו די לנו להחמיר בודאי ולא בספיקא במקום שיש לומר שמא לאחר שחיטה: