באר משה (דנשבסקי) א כד

עבירת לא תשימון בעת החתימה, רק הוא גרם לחיוב האיסור ריבית, ואף למ"ד עדים בחתומיו זכין לו, הכא בודאי לא חשוב זה זכות, כי מי ניחא ליה להיות מלוה באיסור ריבית, וגם אין מבורר אם יהיה אתי לידיה לבסוף, וע"כ לא יפסלו העדים, ובזה האופן לא יעברו על לאו דלא תשימון, אלא המלוה והלוה לחוד ולא העדים שהם גומרים הלאו. ובאמת מש"כ מטעם הראשון שהוא אין נחשב זכות להיות עדים בחתומיו זכין לו מפני עברת האיסור ריבית זה יש לדחות, דמ"מ חשוב זכות שהרי בע"כ אם לא ירצה לקבל השטר הלא לא יקנה הדבר ואם ירצה הרי הוא לו זכות. ומ"ש בשטר שיחרור העבד שחוב הוא לעבד אליבא דר"מ ואין אנו אומרים בזה עדיו בחתומיו זכין לו, משום ששם הא יכול להיות אתא לידו בע"כ. ע"כ נחשב הדבר לחוב שאין אומרים בזה עדים בחתומיו זכין לו, משא"כ בשטר שיש בו ריבית וכדומה שא"א להיות אתא לידו בע"כ של זוכה בהשטר הוה שפיר זכות, וכמו שאנו אומרים בשטר עדים בחתומיו זכין לו אף בשטר מכר, הגם שהוא על הקונה חוב שיתחייב לשלם התמורה, כיון שזה א"א להיות בע"כ לכן חשוב זכות אם ירצה לשלם התמורה וליקח השטר, אך מטעם השני אתי שפיר לפי שאין זה עבירה מבוררת בעת החתימה אולי לא יהיה השטר בא ליד המלוה ותבטל כל העדות, וכיון שהוה זה רק ספק עבירה בעת מעשה אין נפסל עבור זה לעדות וכמוש"כ: סימן ו

נסתפקתי באם שהיו מונחים שלשה סכינים, שנים מהם נבדקו ואחד מהם היה בו פגם אחד, ובא השוחט אשר טעה שאחד אמר לו שהשוחט אחר שבדק, בדק את כל השלשה והכשירן לשחיטה, ועל סמך זה לקח סכי אחד מהם בלא בדיקה ושחט בו והחזיר אותו למקומו בלי בדיקה שאחר שחיטה. ואח"כ נודע שאחד מהם היה בו פגם, ולא נודע באיזה מהם שחט, וגם אח"כ בדקו את כל השלשה סכינים וכן נמצא בהם אחד היה בו פגם ושנים היו טובים בלא פגם, אם מה שנשחט כשר או לא. ויסוד הספק הוא אי אזלינן בתר רובא רוב הסכינים ונאמר שבודאי שחט בהשלם או לא. והנה מצינו שע"י רובא דאיתא קמן מפקינן מחזקה קמייתא שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוא שמצינו במקום שאבדו גדייו כו' ומצאן שחוטים שאם נגנבו אזלינן בתר רוב גנבי ישראל ומתירין אותם שבודאי הגנב היה מן הרוב שהיה ישראל ומוציאין ברוב זה מחזקת איסור הקדום שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת

מיהו יש לדון בזה, דהתם הגנב שגנבן פירש ממקומו ובא לכאן וגנב וע"כ חשוב שפיר פירש ולכן אזלינן בתר רובא ובזה מוציאין מחזקתה הקדום, משא"כ בנידון דידן שהשלשה סכינים היו על מקומן והשוחט לקח ממקום קביעותן חשוב זה קבוע, שאנו דנין על השוחט הזה בעת לקיחתו אם לקח את הבדוק או את הפגום, והוא כמו תשע חנויות שאחד לקח מהם בשר ואין יודע מאיזה מקום לקח אם מהנבלה או מהשחיטה, וזה הוי קבוע דאורייתא שהא אפשר להתברר את השלם ואת הפגום. ולכאורה יש לדון שכאן יוצא מדין קבוע, רק שחשוב כפירש, מפני שכל הדין שאנו דנין הוא רק להשחיטה אם היה כשרה, או פסולה, ובעת הלקיחה של הסכין עדיין לא היה נוגע לדין של איסור הבהמה כל שלא נשחט עדיין, ואז בעת שנכנס הדבר לספק שהוא בעת השחיטה אז לא היה קבוע, רק שהסכין פירש ממקום קביעתו ולא חשוב בזה קבוע, אך הא מצינו בפסחים (ט' ע"ב) בתשע צבורים של מצה ואחד של חמץ ונטל עכבר לפנינו והכניס לבית דאמרינן בזה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, משום שהעכבר נטל לפנינו במקום קביעותו, ורש"י פירש שם שהספק הוא לענין אם הכניס העכבר לבית אי חייב בבדיקה והא התם לענין בדיקה של הבית נולד הספק אח"כ בעת הכניסה של העכבר לבית, ואז היה הככר שלקח העכבר כבר פירש ממקום קביעתו, ואפ"ה דיינינן זה לקבוע משום שראינו בפרישתו מן מקום הקבוע, וה"נ בנ"ד הא השוחט לקח ממקום קביעתו. ואף שהתוס' פירשו שם דהאיבעיא הוא לענין אם הככר שרי לאכילה, התם מטעם אחר פירשו התוס' כן משום שספק בבדיקה להקל, אבל בגוף הדין לא פליגי ארש"י אם זה נחשב קבוע, ולחד תירוצא שמפרשים שלא ביטל, הלא מפרשים וס"ל כשיטת רש"י

אמנם אפשר לחלק אפילו לשיטת רש"י, שהתם בפסחים גבי תשעה צבורים של מצה וא' של חמץ, הגם שאנו דנין לענין הדין של בדיקה שהוא נולד בעת הפרישה שכבר היה פריש, מ"מ הספק נוגע גם לענין דין הזה של גופו, אם הוא מותר לאכול או אסור, ולכן כיון שלענין זה נחשב כמחצה על מחצה ויש עליו דין חמץ, ממילא נתחייב אח"כ כשנכנס לבית בחיוב הבדיקה, שהרי ספק חמץ נכנס בבית זה, משא"כ בנ"ד של הסכינים, שעל הסכינים בעצמותן אין לנו לדין אם הוא פגום או הוא שלם, רק כששוחטין בו אז יצא הדין אם הדבר הנשחט בו הוא שחוטה או נבלה ואז היה נפרש מרובו

אמנם נלענ"ד להביא ראיה שגם בכה"ג נקרא קבוע מהא דאיתא בתוספתא הובא בר"ש (מס' טהרות פ"ה) תשעה שרצים וצפרדע א' בר"ה ונגע באחד ואין יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור, פירש אחד מהם לרה"י ספיקו טמא, לר"ה ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב, ועוד יש שם בבא להיפך בט' צפרדעים המונחים ברה"י ופירש אחד לרה"ר יעו"ש במשנה ב', והתם דקדק הר"ש לפרש התוספתא מהו פירש ומהו נמצא, וכתב הר"ש ויש לפרש דפירש היינו שפירש לפנינו שנולד הספיקא במקום הקביעות, ונמצא הוא שלא פירש לפנינו, והא התם עיקר הספק בא אחר הנגיעה באותו הדבר, אם הוא שרץ או צפרדע, וכל זמן שלא נגע בו שום דבר, אין לנו בו שום נפקותא מהו או שרץ או צפרדע, ואימתי נולד לנו הספק הנוגע לנו לדין מהו, בעת הנגיעה ואז היה כבר פירש, ואפ"ה כיון שפירושו מן הקביעות היה לפנינו חשוב זה כקבוע, וא"כ ה"נ בפירש הסכין שהוא לקח מן השלשה סכינים כיון שפירושו מן הקביעות היה ע"י השוחט מיקרי זה קבוע שכמחצה על מחצה נחשב זה, וממילא אוקי אחזקת איסור שבחייה בחזקת איסור היא

ודע דלפ"ז יקשה היאך סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה שמומחים הם ומותר לאכול משחיטתן גם שלא נבדק אם הוא מומחה, הא זה לא נאמר כל המצוין אצל שחיטה מומחים הם רק רוב, וא"כ יש גם שאין מומחים, ואדם כשיושב בביתו נחשב קבוע, כדאיתא בנזיר וכן בכתובות (ט"ו א') ובקידושין (ע"ג א') דאי אזלא איהי לגבייהו הו"ל קבוע, וא"כ היאך סתם תנא למתניתין דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה אפילו שאין ידוע אם הוא יודע הל' שחיטה מטעם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, הא תינח אם הוא בא לשחוט אצל בעל הבהמה או העוף, אבל אם מביאים אצל לשחוט הו"ל קבוע, דהא יש שאין מומחה ג"כ, וכל קביע כמחצה על מחצה, ואף כשבא לשחוט כשאנו רואין אותו הולך מביתו לשחוט הרי רואין אנו שפירש ממקום קביעותו

ונראה לענ"ד שקבוע לא נקרא רק כשהספק הוא אצלינו אם לקחנו אצל זה או אצל זה, וכן אין אנו יודעים מי היה נפרש ממקום קביעותו או זה או זה, והוה הספק על הקביעות, משא"כ במה שאנו דנין על זה האיש אם למד הל' שחיטה או לא מוקמינן אותו ארובא דאינשי, שודאי הוא לא