באר משה (דנשבסקי) א כא

טהור, ובזה ע"כ מיירי שהעובר מת, שאם היה חי אין כאן חידוש שבשר העובר טהור, שאין חי מקבל טומאה, רק שעיקר החידוש הוא אפילו אם העובר מת, מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה ועומד להיות ניתר בשחיטת אמו דין חי לבשר העובר שאינו מקבל טומאה, ולכן כתב בלשונו המדוייק האבר שנחתך נבלה, פירושו שאפילו אם האבר שנחתך נבלה, היינו שיצא מעובר מת, ואפ"ה בשר העובר טהור, וא"כ מבואר לנו ד' הרמב"ם, שמחלק בין היכא שהעובר חי או מת, והוא נגד מה שכתב בהל' מ"א שאפילו מת העובר ג"כ הוי אמה"ח

ולכן נראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לטומאה, דלענין איסור שפיר אמרינן גם בפורש מעובר מת אם יצא לחוץ ונחתך יש ע"ז דין אמה"ח, וזה ילפינן מדגלי רחמנא דבשר בשדה טרפה שהאבר היוצא חוץ למחיצתו מיקרי בשר בשדה, ולכן כשנפרש לגמרי יש לו דין אמה"ח לאיסורא, אך לענין טומאה כיון שבעצם מת העובר וכל העובר נבלה רק דגלי קרא שהעובר שבפנים אין טמא, ובאמת קיי"ל שגם בטמאה טהור העובר שבפנים כדאיתא (בדף ע' ע"ב) אבל מה שבחוץ יש לו דין טומאתו טומאת נבלה, משא"כ במקום שיש לו חיות להעובר, שם הנחתך יש לו דין אמה"ח לגמרי אפי' לענין טומאה

ויש להעיר לענין דינא, שהעירותי להסתפק אם יש באבר הפורש מעובר דין אמה"ח לענין בני נח, דלכאורה קשיא לפי המבואר שגם בנחתך מן העובר והוציאו לחוץ יש לו דין אמה"ח, א"כ יקשה הסוגיא שבחולין (ק"ג א') דמשכח הגמ' למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת שכשנטרפה עם יציאת רובה, אז בהדי הדדי קאתי איסור טרפה ואיסור אבר, הא איסור אבר חייל גם במעי אמו אם יחתך מן העובר ויוציאו לחוץ, וא"כ קדום איסור אבר לאיסור טרפה. והנראה לומר בזה שבאמת בעובר מצד עצמותו אין בו דין אמה"ח רק דגלי רחמנא כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר רק היציאה היא המביאה עליו שם אמה"ח, ולכן לא נחשב בו איסור אמה"ח בקדימה אפילו אם בחייה לאיברים עומדת, וא"כ כיון דהאיסור נובע מבשר בשדה טרפה ממילא לבני נח אין כאן איסורא של אמה"ח, עד שיהא בן ט' חי ויצא לידתו

עוד נראה להביא ראיה שבעובר קודם לידתו הגם שאסור משום אמה"ח מ"מ אינו מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק בא לימודו ע"י הצטרפות מקרא דובשר בשדה טרפה מדבעי הגמ' (פסחים כ"ב ע"ב) ראיה שאמה"ח מותר בהנאה מדיוקא דלא יושיט כו' הא לכלבים שרי, אמאי לא מייתי הגמ' ממשנה מפורשת דחולין (ס"ט ע"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, אלמא דאבר מן החי מותר בהנאה, א"ו שכיון שבעצמותו אין בו בעובר איסורא של אמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שלא מיקרי נפש גמור, רק ילפינן איסורו מקרא דובשר בשדה טרפה ושם נאמר בכתוב מפורש לכלב תשליכון אותו, ולכן לא מקשה הגמ' מידי מהאי מתניתין, ולכל הפחות ביוצא מעובר מת נאמר שאין כאן איסור אמה"ח גמור מקרא דלא תאכל הנפש, ולכן לא מצי לאתויי ראיה ממתניתין דהמבכרת שמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, משום דהוה מצינו לאוקמי שהעובר מת, ולכן אין בו איסור דאמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש, ודוק בכל זה: סימן ד

אשר השבתי לרב אחד על מכתבו וז"ל: ע"ד אשר כתב כת"ר אלי בשאלתו בנדון הש"ץ ושו"ב אשר נתן כתב ואסר עצמו לשתות יי"ש, ועתה כפי שכתב כת"ר במכתבו עבר ע"ז כמה פעמים, והאריך כת"ר בד"ת בעינן זה ודרש מאתי את דעתי

הנה באמת קשה להשיב בזה, כי ידוע אשר לדון את האדם על חזקת כשרותו אם הורעה, הוא חמור יותר מדיני ממונות (ובפרט בנידון זה שטפלא תלי ביה הוא כמעט דיני נפשות) ואין לדון כ"א אחרי שנראה את גוף הכתב וגם יהיה גב"ע כד"ת שהוגבה עליו בפניו בב"ד של ג' שעבר ואיך ומה עבר, אך עכ"ז מפני הכבוד אכתוב קצת בד"ת, ולא נדון הנשאל בפרט, והוא מה שדעת כת"ר נוטה לדון שמי שקבל בכתבו בלשון זה "הנני מקבל באיסור שלא אשתה יי"ש" ועבר ע"ז כמה פעמים שיש לדון אותו כמומר לדבר אחד מן התורה שלדעת הרמב"ם המובא בשו"ע יו"ד (סי' ב' סעי' ו') צריך להיות בודק סכין ונותן לו, ובלעדי זה א"א לסמוך על שחיטתו, הנה באמת רוב הפוסקים חולקים על ד' הרמב"ם. ודעת הגר"א בביאורו נוטה ג"כ לדעה הראשונה, ומ"מ לענין דינא ודאי דראוי לחוש לדעת הרמב"ם, כי היש"ש בחולין (פ"א סי' ו') פסק כדעת הרמב"ם, וכן האחרונים נוטים ג"כ להחמיר לחוש לד' הרמב"ם וכן התבואות שור (בסי' ב') פסק ג"כ כהרמב"ם, מ"מ בעובר בענין נדרים יש להעיר ולומר כיון דאיסור נדרים הוא איסור שקבל עליו בעצמו הוא קיל בעיני הנודרים וכמו שמצינו בגיטין (ל"ה ע"א) בשני' דרב קילי נידרי, ואם בשני' דרב הוה כן ק"ו האידנא [ועיין ת"ש סי' ב' ס"ק י"ב] וא"כ יש לומר שזה אין דומה למומר לדבר אחד גם לדעת הרמב"ם, ועיין בס' תפארת צבי (בס' כ') וז"ל שם, אך בנ"ד ששתה כמה פעמים הוי דינו כמומר, לדעת הרמב"ם צריך בדיקת סכין, אולם רוב הפוסקים חלקו עליו בזה, ומוכח מזה דעת הת"צ הנ"ל שאין חילוק בזה מצד שאיסור שהוא קבל עליו בעצמו קיל בעיניו, ולדעת הרמב"ם גם בזה צריך בדיקת סכין, אך דעת הת"צ נוטה לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, וע"כ לא נחית לחלק אם אולי באופן זה גם להרמב"ם לא יצטרך לבדיקת סכין

גם בעיקר דין נדר שבכתב הוא מחלוקת בין הפוסקים וכת"ר שכתב בשם הנו"ב (סי' ס"ו) וז"ל אמנם כו' היינו בכותב בלשון הזה "הנני מקבל עלי דבר זה בשבועה, או שלא לעשות", והכא כתב בלשון הזה "הנני מקבל עלי באיסור גמור שלא לשתות יי"ש ושכר מהיום והלאה", ובזה כתב הנו"ב דהוה כמוציא בשפתיו ע"כ לשון כת"ר, ותמיהני הלא הנו"ב לא החליט אף בלשון הזה אי שבועה בכתב הוה שבועה, שהרי כתב הנו"ב בלשונו הטהור, אמנם בדין שבועה בכתב אי אמרינן דמהני, היינו כו' ואדרבה הרואה יראה בהדיא בתשו' ההיא בנו"ב (מה"ק סי' ס"ו) שכתב שדין זה של שבועה בכתב הוא מחלוקת הפוסקים, רק שכתב שגם מאן דס"ל דמהני שבועה בכתב לא מהני רק באופן שיכתוב הנני מקבל כו' אבל למאן דסבר דלא מהני שבועה בכתב, אף בלשון הזה לא מהני'. רק בעינן דווקא שיוציא בשפתיו ואדרבה דעת הנו"ב נוטה שם בתשו' לדעת הסוברים ששבועה בכתב לא מהני, ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות בשטר מדבריהם, כתב הנו"ב שלדעת זו גם שבועה בכתב לא חלה

הן אמת שהח"ס (חיו"ד סי' רכ"ז) האריך בדין שבועה בכתב ודעתו מכריע כדעת החוות יאיר ששבועה בכתב היכא שכתב הריני נשבע כו' ומסרו ליד חברו חייל שבועתו ע"י זה, מ"מ לא נוכל להחליט שדבר זה דין ברור הוא לאיסור, שהרי הפוסקים הסוברים ששבועה בכתב לא חלה, המה ג"כ גדולים בחכמה, כמו הרא"מ והמבי"ט והשב יעקב,