באר משה (דנשבסקי) א כ

לנו הוכחה ברורה שר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו הוא דווקא בבן ט' חי דהא בברייתא המובאה (בדף ס"ח) קתני הוציא עובר את ידו וחתכה. סתמא קתני שבחוץ טמא ואסור ולא מחלק בין בן ט' לבן ח' בין חי ובין מת למ"ד כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, הא תינח בן ט' חי כיון דחדשים גרמי יש על האבר היוצא שנחתך דין טומאת אמה"ח, אבל בבן ח' חי מה טומאה על האבר הנחתך קידם שחיטת אמו, וסתמא קתני שבחוץ טמא ואסור, א"ו שבן ח' כיון דחד גופא הוא עם הבהמה, האבר הפורש מן העובר דמי כפורש מן הבהמה, וקרינן ביה וכי ימות מן הבהמה. ולפ"ז נדחה ההוכחה שהוכחתי לעיל מפירש"י דמתניתין שחשיב להאבר היוצא אם העובר חי אבר מן החי שרש"י סובר כהרא"ש, שי"ל שמה שפירש"י טומאת אמה"ח הוא מצד שבן ח' חי חד גופא עם הבהמה, ולכן האבר הנפרש יש לו טומאת אמה"ח, אך בזה יתחזק לנו הוכחתינו שדווקא בבן ט' חי קאמר ר"י תרי גופי נינהו, ולתירוץ הקושיא מה דמקשה ר"ל לר' יוחנן נצטרך לומר משום דסתמא קתני במתניתין גם בעודו חי בעת שחיטת אמו, ורש"י יסבור כהרא"ש וכמוש"כ לעיל בדברינו

וע"פ מש"כ שהפלוגתא של ר"י ור"ל בענין האיבעיא מהו למנות בו ראשון ושני הוא רק בבן ט' חי, אבל בבן ח' או בן ט' מת בזה לא פליגי, יתכן מה שהרמב"ם לא הביא להאי דינא אם מונין בו ראשון ושני, שלכאורה הוא פלא מה זה שהשמיט הרמב"ם דין זה מפסקיו. ולמש"כ שהפלוגתא הוא רק בבן ט' חי. א"כ אין לו להביא להאי דינא כלל כיון דהרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' אבה"ט הל"ז) שאם נטמאה אמו לא נטמא הוא, וכן אם נתנבלה אמו הרי הוא טהור, שאין החי מתטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות, א"כ האי דינא דאיבעיא דפליגי ר"י ור"ל אין נוגע לדידן, כיון דבבן ט' מת או בן ח' דכמת חשוב לא פליגי, וזה פשוט לו דבן ח' אפילו חי ובן ט' מת שנמצא במעי אמו שנשחטה, הוא נחשב חד גופא עם אמו, ואם הוא בן ט' חי כיון שאין מקבל טומאה בעת השחיטה והוא אין דומה לאמו, לכן כשימות אח"כ הוא דבר בפני עצמו, ולשיטת הרמב"ם דברי ר' יוחנן דאמר מונין בו ראשון ושני שהוא בבן ט' חי. הוא דווקא ע"פ הסוברים שדגים מקבלים טומאה מיד כשיצודו, ואח"כ מילתא דפשיטא הוא שחשוב דבר בפ"ע ואין צריך להשמיענו זאת

ועתה אבא לחקור אם חתכו אבר מן העובר בעודו במעי אמו והוציאו אותו לחוץ, אם הוא מותר לבני נח ויש להסתפק בתרי גווני הן אם נחתך בעוד העובר הי' חי או בעת שהעובר מת. והנה לפמש"כ רש"י במתניתין דאיתא (בדף ע"ב), הבשר מגע נבלה, שפירש"י נבלה גמורה הוי האבר אם יצא העובר מת, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו הרי דסובר רש"י שבמקום שהיה העובר מת יש דין נבלה על האבר שלא טהרתו שחיטת אמו, ולדידן דקיי"ל כחכמים ששחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה. אך אם יצא העובר מת קודם שחיטה יראה לפ"ז דלכו"ע הוי נבלה, מיהו יש לומר לפמש"כ דכל שאינו בן ט' חי לכו"ע הוי חד גופא העובר עם הבהמה, יש לומר דאה"נ אם נחתך בחיים האבר שיצא מן העובר לחוץ וחתכו אז הוה אמה"ח ממש, לפי שנחשב נחתך מן הבהמה, ומש"כ רש י דהאבר הוי נבלה ממש הוא רק בעת שחיטה אליבא דר"מ ששחיטה עושה ניפול ונחשב כפורש אז מן העובר, ולכן הוא אין נחשב אז נפרש מן החי ע"י פרישתו, רק השיג עליו בעת שחיטתו שהיה דבוק להעובר, תורת נבלה לפי שבאמת הוא מת, ולא ניתר ע"י שחיטת אמו, וכן הוא לשון הגמ' (ע"ג א), דאמר להם ר"מ וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה, שחיטת אמו, א"כ תתירנו באכילה, הרי שטענת ר"מ היה שאבר העובר אין לו היתר וצריך להיות עליו הדין הקדום, היינו שהיה נבלה. אבל אם נפרש בחיי אמו האבר מולד עובר מת במעי אמו, יש לומר שכיון שנחשב חד גופא שפיר חשיב זה אמה"ח ואסור לבני נח מטעם אמה"ח

והנה הרמב"ם (בפ"ה מהל' מ"א הלי"א) כתב וז"ל כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו. ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת עכ"ל הרמב"ם. והנה הלחם משנה דקדק בד' הרמב"ם אשר כתב אפילו מת העובר קודם שחיטה, אם כוונתו שמת אחר החתיכה של האבר קודם השחיטה, מה מעלה ומוריד לנו מה שנתהוה אחר החתיכה, אחרי שכבר נתהוה אמה"ח בשעת החתיכה, ואם כוונת הרמב"ם הוא שמת קודם החתיכה היה לו לומר כך, ולכן נדחק לומר בכוונת הרמב"ם שכוונתו הוא בעת החתיכה, ובאמת הוא דוחק גדול. ולענ"ד נראה שקצת חילוף יש בלשון הרמב"ם שבבבא ראשונה צריך להיות הרי זה אמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת, והיינו אז בעת החתיכה שע"ז אנו דנין, ובבבא שניה ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת קודם שחיטה, שבזה השמיענו הרמב"ם הדינא דגמ' כמו שאמר רבה שמחלוקתן הוה גם בעובר מת, ובאמת במ"מ הובא הלשון של הבבא ראשונה ומש"כ "אפילו מת העובר" אפשר שיצא מן הא דאמר במחלוקת ר"מ וחכמים שמחלוקתן שוה בעובר מת או חי ואע"פ שאין זה הכרח, וכוונת דבריו הוא שמדאמרינן שמחלוקתן בין בעובר חי ובין בעובר מת, ובעובר חי הוה הנפרש אמה"ח שמטמא זה כנבלה, ממילא ה"ה בעובר מת נמי הוה זה אמה"ח דחד דינא להו להאבר, מ"מ באמת אין זה הכרח שי"ל שלענין זה אם מתיר שחיטת אמו להאבר מדין טומאת אמה"ח או טומאת נבלה שוים הם אם העובר חי או מת, אך לענין זה חלוק שבמת הוי נבלה ובחי הוי אמה"ח, עכ"פ מבואר לדעת הרמב"ם שגם בנחתך קודם שחיטה אפילו מעובר מת מ"מ כיון שהוא במעי אמו חיה דין אמה"ח לו, ולדעת רש"י יש להסתפק בזה כמוש"כ מקודם

אמנם באמת בד' הרמב"ם יש להעיר שנראה קצת שסותרים דבריו זא"ז, שבהל' מ"א הנ"ל שהבאנו פסק שבחתך אבר היוצא מן העובר קודם שחיטה אפילו מעובר מת יש לו דין אמה"ח ולוקין עליו, ואלו בהלכ' אבית הטומאה (פ"ב הל"ט) כתב, בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו האבר שנחתך נבלה, וזה אין נראה לומר שכוונת דבריו מצד אמה"ח שמטמא כנבלה, שהרי שם (בפ' הנ"ל הל"ה) גבי אבר המדולדל כתב מפורש האבר מטמא (אם מתה הבהמה) משום אמה"ח ולא משום אבר מן הנבלה, ומפרש החילוק שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה לענין הבשר הפורש ממנו, וא"כ גבי אבר היוצא שחתכו קודם שחיטה הו"ל להרמב"ם לפרש שהאבר מטמא מן דין אמה"ח. ואלא מדסתים לה שהוא נבלה משמע שיש לו דין טומאת נבלה ולא דין אמה"ח, והנה שם (בפרק הנ"ל בהל"ג) כתב, בשר הפורש מבהמה וחיה כשהן חיים טהור ואין מטמא כנבלה אבל אמה"ח הפורש מהן מטמא כנבלה אחד אמה"ח הפורש מן הבהמה עצמה או אבר הפורש מן השליל שבבטנה, הרי מפורש דעת הרמב"ם שהאבר הפורש מן השליל יש לו דין אבר מן החי

והנראה לענ"ד לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת רש"י, שאבר הבא מעובר מת כאשר נחתך יש לו דין אבר מן הנבלה. וכשבא מעובר חי יש לו דין אמה"ח שנחשב אמה"ח, משום שהעובר ואמו אחת הוא, ולכן בהל' ט' שבא להשמיענו אשר בחתך האבר עכ"ז בשר העובר **(ודו"ק, אבל לענין מילי אחריני לענין אמה"ח וכדומה שפיר יסבור גם ר"ל חדשים גרמי].)**