באר משה (דנשבסקי) א יט

בו ראשון ושני, ור"ל בתרתי פליג, הוא חולק אר"י וסובר חד גופא הוא ומקבל טומאה כחדא, ועוד פליג אדר"י דסובר שכשהוא חי אין מקבל טומאת אוכלין ואיהי סבר כיון ששחיטת אמו מטהרתו דמי כאמו ממש ומקבל טומאת אוכלין. ובזה יהיה מבואר היטב הא דאמר הגמ' (שם ע"ה א') ואזדי ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר"י ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד ועי' רש"י שם שכתב בד"ה ואזדא מדקאמר ר"י כו' שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל כר"מ כו'. ולכאורה הוא תמוה הא גם אם טעמייהו דרבנן יהיה משום דס"ל שצריך שחיטה מ"מ מוכח מזה שריוה"ג שאמר הלך בבה"ק נטמא, סובר כב"ש בשיטתו שחי מקבל טומאת אוכלין, וע"פ דרכינו אתי שפיר שלר"י לטעמיה דאמר תרי גופי נינהו וראייתו מהא דעבר בנהר הוכשר, וכן מהא דאמר ריוה"ג צריך הכשר ובשחיטת אמו לא הוכשר, ואפ"ה סבר דמקבל טומאה, מוכרח לומר דטעמיה דריוה"ג משום שסבר כב"ש שגם כשהוא חי, כל שהוא ראוי ועומד לאכילה מקבל טומאת אוכלין, משא"כ אליבא דר"ל דאמר חד גופא הוא כמו שמצינו במפרכסת שגם כשהיא חיה לכל דבריה ואפ"ה לענין טומאת אוכלין מקבלת טומאה מפני שהותרה בשחיטה ונעשה בה מעשה השחיטה, ה"נ לענין העובר, הגם שהוא חי ממש, מ"מ כיון שנעשה בה מעשה השחיטה כיון שחד גופא הוא, ורבנן דפליגי יהיה בהכרח טעמם משום דסברי כר"מ וכמו שפירש"י דלולי ר' יוחנן היינו אומרים כן, משא"כ ר' יוחנן דסבר תרי גופי נינהו הגם שהותרה בשחיטת אמו מ"מ כיון שבה לא נעשה מעשה שחיטה והיא באמת חי דמיא זה לדגים שנצודו

ועתה נאמר כיון שפלוגתא דר"י ור"ל בבן ט' חי מיירי וה"ה דהיה חי בשעת שחיטה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם שבגוונא זה גם לר"מ מועיל שחיטת אמו כמש"כ הרא"ש, ולכן שפיר מקשה ריש לקיש לר"י מהא דהבשר מגע נבלה דמיירי בכל גוונא דשחיטת אמו מטהר הולד ואף בבן ט' מת שמצאנו אח"כ במעי אמו שנשחטה הגם שלא ידענו זה אם בעת שחיטה עדיין חי היה ואפ"ה מטמא ר"מ, ואם נאמר דאם הוא חי בשעת שחיטה תרי גופי נינהו ולא קבל הכשר אז למה יטמא ר"מ הבשר, שמא בעת השחיטה עדיין חי היה, דהא ר"מ לטעמיה לא אזיל בתר שעת מציאתן היכא שיש חזקה המוקדמת להיפך, וכמו דאמר ר"מ בנגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי הוא או מת ולמחר השכים ומצאו מת (עירובין ל"ה ב', ובנדה ד' א') הגם שהתוס' כתבו שם שזה דווקא בר"ה, מ"מ בנידון הבהמה והעובר גם ברה"י לגבי העובר שאין בו דעת לשאל ספיקו טהור ולמה מטמא ר"מ, וע"כ סבר דחד גופא גם בעודו חי. ואין להשיב כיון דר"י סבר דחי אין מקבל טומאה ממילא אין מקבל הכשר, דהכשר וטומאה חדא הוא לענין זה וא"כ מה מועיל הכשר השחיטה אם בעת השחיטה חי היה. ז"א דהכשר השחיטה המועיל להעובר לכשימות קודם שיצא לאויר העולם מהני לענין זה ג"כ שכשיתבטל החיות מהעובר יחול עליו ההכשר של השחיטה וממילא יהיה מוכשר לקבל טומאה

ומעתה אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל בהא דאמר ר' יוחנן ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד לוקמה בבן ח' חי ויהיה אתיא דריוה"ג כר"ע דאמר משעה שאין יכול לחיות. כיון דפלוגתא דר"י ור"ל הוא דווקא בבן ט' אבל בבן ח' מודה דחד גופא היא וא"צ הכשר. ומדאמר הבשר צריך הכשר ע"כ בבן ט' איירי

וע"פ מש"כ לא יקשה מד' רש"י במתניתין, שחשיב האבר שחתכו אמה"ח ממש אם העובר חי על מה שדקדקנו שבבן ח' אין דין אמה"ח. שכוונת רש"י יהיה במקום שבעת חתכו העובר היה הבן ט' חי אך לא יצא לאויר העולם שבגוונא זה ר"מ מודה ג"כ ששחיטת אמו מטהרתו ובזה יש דין אבר מן החי

והנה לבד מש"כ שקושית הגמ' שמקשה ר"ל לר' יוחנן הוא שסתומי סתם לה מתניתין דהבשר מגע נבלה וגם בבן ט' שחי בעת השחיטה מיירי. נוכל לומר באופן מדויק ביותר והוא דר"י ור"ל אפשר דסברי כרב חסדא דאמר שמחלוקת של ר"מ ורבנן דווקא בעובר חי אבל בעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול. והתוס' כתבו שם (ע"ד א') ד"ה מחלוקת דבבן ח' איירי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה. ולפי דרכינו ע"פ שיטת הרא"ש ורש"י נאמר שכוונת רב חסדא הוא בן ט' חי. דבן ח' חיותו אינו כלום וכמת ממש נחשב ומיירי בבן ט' שבעת השחיטה חי אך לא יצא לאויר העולם חי. ובאמת מסתבר הכי למימר כי בן ח' אין חיותו חשוב כלל וכמת נחשב. ועפ"ז מקשה שפיר ר"ל לר' יוחנן ממשנתינו. כיון דמיירי שבשעת שחיטה היה בן ט' חי. וסברת רב חסדא ע"פ זה אם נפרש כן לולי דבריהם הקדושים יש לומר שבבן ט' חי כיון שיש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ דהא ד' סימנים אכשר רחמנא, ולא מיבעיא אם נאמר שגם הושיט ידו למעי בהמה ושחט כשר ודאי דחשיב יש לו היתר בשחיטה לגבי האבר ג"כ. אלא אפילו אם נאמר שאין להושיט ולשחט בפנים קודם שיצא לאויר העולם, מ"מ הא ראוי לשחיטה היה האבר ג"כ ע"י שאפשר היה אז להוציאו לחוץ בעוד שהיה הבן ט' חי. משא"כ בן ט' מת או בן ח' שא"א להיות לו היתר בשחיטה ולכן שפיר השחיטה עושה ניפול. כן נראה סברת רב חסדא לולי דבריהם הקדושים ואפשר לומר כן לשיטת רש"י ז"ל. וע"כ כיון שר"י ור"ל סברי כרב חסדא וא"כ מיירי מתניתין לפי זה בבן ט' חי אך אליבא דר"מ מיירי שלא יצא לאויר העולם. ולכן שפיר מקשה ר"ל לר' יוחנן ממתניתין

עוד נראה לחזק מש"כ והוכחתי. שמש"כ רש"י שיש על האבר הנחתך טומאת אמה"ח דמיירי בבן ט' חי שבברייתא המובאה (בדף ס"ח ע"א) שבחוץ טמא ואסור פירש"י שהוא טומאת אמה"ח דילפינן בהעור והרוטב (דף קכ"ח) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה. ואנן קיי"ל דחדשים גרמי כדאמר ר' יוחנן (ע"ה ע"א) לגבי חלב. וכי היכי דלא מיקרי שור וכשב ה"נ לא מיקרי בהמה וכן הוא לשון רש"י (שם ע"ה א') בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמי בבן ט' חי "כיון דבהמה היא" אצטריך למעוטי כן הוא לשון רש"י. הרי שבפחות לא איקרי בהמה. וא"כ מאין יהיה על האבר הנפרש מבן ח' חי טומאת אמה"ח. ולפ"ז אפשר לומר שלענין טומאת אמה"ח על אבר הנפרש מבן ח' חי יהיה תלוי בהנהו תרי לישני דאליבא דר"י אי אוירא גרים או חדשים. ולל"ק דאמר אוירא גרים בהטילה נפל יהיה דין אמה"ח לענין טומאה על האבר הנפרש מבן ח' חי. וסוגיא דגמ' בבעיא דמהו למנות וכל הסוגיא קאזלא בתר לישנא בתרא דכל היכא דלא כלו לו חדשיו לכו"ע לאו כלום הוא

אך יש לדקדק לפ"ז אליבא דר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי ולא איקרי בהמה עד שיצא לאויר העולם. א"כ הא דקתני הבשר מגע נבלה דמיירי ג"כ בבן ט' חי וכמוש"כ ולכל הפחות בבן ח' חי אליבא דרב חסדא דאמר מחלוקת באבר דעובר חי וא"כ הא דקתני רישא דברייתא חתכו ואח"כ שחט שבחוץ טמא ואסור. מאין יהיה טומאה לאבר זה הנחתך, כיון שבן ט' חי ג"כ לא נחשב בהמה כל זמן שלא יצא לאויר העולם דחדשים ואוירא גרמי **(הגה"ה. ואפשר לישב בזה דמה דאמר ר"ל חדשים ואוירא גרמי הוא רק גבי חלב משום דילפינן מקרא דאיתא בגמ' (ע"ה ע"א), מה חלב ושתי כליות האמור באשה מוצא מכלל שליל כו' דאמר ריש לקיש שם טעמא דידי נמי מהכא)** ע"כ נראה לענ"ד לומר שר"ל דסבר דחד גופא הוא, שפיר קרינן על האבר שנפרש לחוץ ונחתך קודם שחיטת אמו, וכי ימות מן הבהמה, היינו הבהמה בכללה היא אם העובר, ועתה יהיה