באר משה (דנשבסקי) א יח

שרק דמו מרבה אבל בן ח' אין מרבה מכאן. והנה שם בסמוך איתא, כל הנוגע במת בנפש "זהו שאמרנו להביא את בן שמונה" עכ"ל הספרי, ומשמע שזה אתיא אליבא דר"ע דדריש מקרא דלעיל להביא את דמו לכן דריש לרבות בן ח' מקרא דהנוגע במת בנפש, הרי שלר' עקיבא מנפש לחוד אף בלא כל מרבינן בן ח', וא"כ אליבא דר"ע אפשר שיש דין אמה"ח בבן ח' חי משום דאיקרי נפש, ומ"מ לדינא גם אם נאמר שזה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא הגם שבכל דוכתי קיי"ל הלכה כר"ע מחברו מ"מ הכא קיי"ל כר' ישמעאל בהא דדם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית טהור כמו שפסק הרמב"ם (בהל' ט"מ הלי"ד), והזרע אברהם כתב על זה משום שבמשנה נאמרה בלשון חכמים דפליגי אר"ע בדם קטן שיצא כולו, וא"כ לדעת חכמים מן "כל נפש" מרבינן בן ח', אבל נפש לחוד אין בן ח' בכלל

ובאמת יש לדון במה שהבאנו אשר צריך רבוי לבן ח' שמטמא טומאת מת, אם נאמר שהוא דווקא לאחר שנולד בן ח' שא"א לו לחיות, אבל קודם שנולד שאפשר לו שיהיה נגמר ולחיות חשיב נפש. או שגם במעי אמו אין חשוב נפש. והנה מסתברא שעיקרא דמלתא הוא לענין אם גם במעי אמו חשוב נפש, גם שאז היה אפשר להתגדל שיגמר להיות חי, דאם נאמר שקודם חשוב נפש לכו"ע והפלוגתא הוא רק לאחר שנולד לפי שאז אי אפשר להיות חי, למה ישונה מכל הנהרגים שכאשר מפרכסין אינם מטמאים הגם שא"א להם לחיות, ואח"כ כשמתו מטמאים, וה"נ נימא בהאי בן ח' כיון שמקודם שנולד היה עליו שם נפש, ואח"כ כשנולד הגם שנתבטל חיותו שאין ראוי לחיות, מ"מ אין מטמא כל זמן שהוא חי דלא מיקרי מת, ובזה דינו כמו מפרכס שאין מטמא בטומאת מת (ופרכוסו עדיפא מזנב הלטאה שמפרכס) מ"מ אח"כ כשימות היה לו להיות טמא, אלא מסתברא שעיקר הפלוגתא אם מעולם היה לו שם נפש גם בעודו במעי אמו שראוי להיות נגמר, ולזה סבר ר' עקיבא כיון שמקודם היה עליו שם נפש, ולכן הוא נתרבה מקרא דהנוגע במת בנפש פירושו שהיה עליו שם נפש מקודם, אבל לאחר שנולד הבן ח' יכול להיות שגם ר"ע מודה בזה שאין חשוב חי, וכמחתך בבשר הוא נחשב כמ"ש בשבת (קל"ו ע"א) שהבאנו לעיל ואין בו דין אמה"ח אפילו אליבא דר"ע, ואם כן לפ"ז לרבנן דפליגי אר"ע בזה, שהוא דעת ר' ישמעאל בספרי שהבאנו לעיל גם בעודו במעי אמו לא חשוב נפש, כל זמן שאינו בן ט' ולא יהיה בו דין אמה"ח

אמנם לפ"ז יקשה מה דאיתא במתניתין (חולין ע"ב ע"א) בהמה המקשה והוציא עובר את ידו וחתכו אחר השחיטה הבשר מגע נבלה, דברי ר"מ, ופירש"י בשר העובר מגע אמה"ח שהוא מטמא כנבלה, א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר, מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו והנה אליבא דר"מ ע"כ מתניתין מיירי בבן ח' דבבן ט' חי אליבא דר"מ אין מטהרתו שחיטת אמו, וא"כ לאופן הראשון שפירש"י דמגע נבלה הוא מגע אמה"ח שמטמא כנבלה, ומיירי שהעובר חי דבעובר מת הלא פירש"י באופן השני דנבלה גמורה הוי האבר, וא"כ הרי חזינן דעת רש"י שגם בעודו בן ח' יש לו דין אמה"ח בחתך מן העובר והוציאו לחוץ בעוד שהעובר חי הוא. וכן איתא ברמב"ם (בהל' מ"א פ"ה הלי"א) כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אמה"ח ולוקין עליו, וסתומי סתם לה הרמב"ם, משמע שבכל גווני עובר הדין כן, הן בעובר בן ט' או בן ח'. ובאמת דברי הרמב"ם בהל' הנ"ל צריך ביאור, ואי"ה בסמוך נבאר זה

ולבאר כל הנ"ל אקדים דברי רש"י בחולין (ע"ד ע"ב) דאיתא שם איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני, רשב"ל אומר אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המקשקש בקליפתו. והנה רש"י פירש וז"ל "נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני", ובאמת יש לעיין על לשון רש"י למה לו לפרש בן ט' חי, הא האיבעיא זו יתכן גם בבן ח' חי למען יהיה האיבעיא גם לר' מאיר, ועיין מהרש"א שכתב ע"ז וז"ל היינו לרבנן, וה"ה דמיבעיא להו בבן ח' חי לכו"ע דהאי מתניתין דמקשה מיניה ר"ל לר"י בבן ח' איירי, כמו שהוכיחו התוס' לעיל דבן ט' חי לר"מ טעון שחיטה, ועיקר הקושיא מדר"מ ע"כ דבריו, ומשמע מדברי המהרש"א שה"ה לבן ח' חי הוה הפלוגתא דר"י ור"ל, וא"כ ה"ל לרש"י לפרש ועובר חי שבבטנה בסתמא דהוה מתפרש הן לר"מ בבן ח' והן לרבנן בכל עובר הן בן ח' והן בן ט'. ואם נאמר שרש"י סובר שדווקא נקט בן ט' חי דאלו היה בן ח' חי, היה ר' יוחנן מודה ג"כ דחד גופא הוא, א"כ לא מקשה ר"ל לר"י מידי, דהא מתניתין בבן ח' מיירי וכמש"כ המהרש"א. ועוד קשה לענ"ד הא דמייתי הגמ' הברייתא דמקשי מיניה ר"י לר"ל עבר בנהר הוכשר הלך בבה"ק נטמא, וקאמר הגמ' מאן תנא, ואמר ר"י ר' יוה"ג הוא ובתר הכי אמר ר"י, ריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד למה להגמ' לאוקמי דריוה"ג הוא כב"ש דלא קיי"ל כב"ש, דהא דברי ב"ש אינה משנה, לוקמה הגמ' שמיירי בבן ח' חי שבאמת אין יכול לחיות, ואתיא דברי ריוה"ג כר"ע דאמר בדגים שהשיעור משעה שאין יכולים לחיות וה"נ בן ח' אין יכול לחיות. ומזה משמע יותר שרש"י מפרש שהאיבעיא דמהו למנות כו' הוא בבן ט' חי דווקא, דומיא דבעיא הקדום דמהו לפדות בבן פקועה, שהוא בבן ט' חי דווקא כדאיתא שם בגמ' ובתר הכי מייתי בעיא השניה דמהו למנות בו ראשון ושני, ומשמע דבחד גוונא הוא הנהו שני האיבעיות, ובבן ח' חי גם ר' יוחנן מודה לר"ל דחד גופא הוא, וברייתא דעבר בנהר הוכשר ג"כ בבן ט' מיירי, ולכן מוכרח ר"י לומר דריוה"ג וב"ש אמרו דבר אחד

אך לפ"ז נשאר הקושיא חמורה מאי מקשה ר"ל לר"י ממתניתין דהבשר מגע נבלה, הא שם בבן ח' חי מיירי או בבן ט' מת, דהא אליבא דר"מ א"א לפרש באופן אחר, דבן ט' חי לדידיה טעון שחיטה, ועוד קשה אם נאמר דרש"י נקט לאו דווקא בן ט' חי דה"ה בעיא זו אתיא בבן ח' חי או בבן ט' מת, א"כ יקשה למה לרש"י למנקט דינא דאיבעיא זו דמהו למנות בו ראשון ושני בבן ט' חי באופן שיהיה שלא כהלכה דהא אנן קיי"ל כב"ה דאמר בדגים משימותו וא"כ בן ט' חי אין בו טומאת אוכלין, הו"ל לרש"י למנקט הבעיא בבן ט' מת, ויהיה זה גם לפי ההלכה דקיי"ל כב"ה, ומזה מוכח דרש"י סבר שדווקא נקט בן ט' חי, שבבן ט' מת א"א לאוקמי הפלוגתא וא"כ נשאר קשה, מאי מקשה בגמ' ר"ל לר"י ממתניתין דהא מתני' איירי בבן ט' מת, או בבן ח' חי ולא בגוונא אחרינא דהא אתיא כר' מאיר, דלדידיה בן ט' חי אין ניתר ע"י שחיטת אמו

ונראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י והיא דהרא"ש כתב (בפ' בהמה המקשה סי' ה') דהא דאמר ר"מ שבן ט' חי הנמצא בבהמה אין שחיטת אמו מטהרתו, הוא דווקא היכא שיצא אח"כ חי לאויר העולם, אבל אם מת קודם שיצא לאויר העולם, השחיטה הקודמת בעודנו חי מתירו, ואף שהרא"ש כתב שם שהוא דלא כפירש"י במתניתין דטעמא דר"מ משום דחדשים גרמי, ולענ"ד נראה שאפשר שגם רש"י יסבור כהרא"ש, ומה שפירש חדשים גרמי אליבא דר"מ, היינו שחדשים גורמים שאין היתר שחיטת אמו היתר מוחלט, ומתלא תלוי, שאם יצא חי לאויר העולם טעון שחיטה, ולכן נוכל לומר דאין הכי נמי דבעיא דמהו למנות בו ראשון ושני הוא דווקא בבן ט' חי, אבל בבן ט' מת או בבן ח' בטל אגב אמו וחד גופא הוא, אך הפלוגתא הוא לר"י ור"ל היכא שבעת שחיטת אמו חי היה ואח"כ מת קודם שיצא לאויר העולם, דלר"י כיון שבעת שחיטת אמו חי היה, גופא אחרינא הוא לענין טומאה ואח"כ גם שמת שראוי לקבל טומאה (שבעודו חי אין מקבל טומאת אוכלין לר"י) מונין