באר משה (דנשבסקי) א יז

בעינן דווקא שיהיה תחלת השחיטה שתעשה טרפה או נבלה אבל בתחלת שחיטת הקנה לאו כלום הוא, דזה לא מקרי שחיטה כמש"כ

אלא שאכתי יש לדקדק על תירוצי זה שכ' שהוא מטעם מוקצה, הא מבואר ברמב"ם (בפ"ד מהל' א"מ הל"ה) שמוקצה לאחר שהוקדש אין חל. ולפמש"כ הרמב"ם שם מקודם (בהל', ד') שאין נעשה מוקצה כ"א ע"י מעשה ואפ"ה בהקדש או שאינו שלו לא נעשה מוקצה, א"כ מוכח שאין מועיל מעשה לעשות ההקדש למוקצה, וא"כ איך יעשה לחטאת העוף מוקצה בתחלת השחיטה של מקצת הקנה. ע"כ נלענ"ד לומר דאין הכי נמי שאיסורו בהמעשה כל דהו בתחלת השחיטה בהקנה הוא מטעם תקרובת ע"ז, ואף שהוכחנו שאין נאסר. משום תקרובת ע"ז כ"א בסימן אחד, הוא רק להדיוט, אבל לגבוה נאסר מ"מ, ולכן א"א לחייב משום שחוטי חוץ כ"א בחצי קנה פגום

ובאמת דברי הגמ' יש ליישב באופן אחר, לפי מה שהבאנו הפלוגתא בסנהדרין לענין אם האיסור לאסור משום תקרובת ע"ז חמור מקטלא או לא, ודעת רב פפא דאפשר שיהיה נאסרה הבהמה אבל גברא לאו בר קטלא, מעתה נוכל לומר דסוגיא דהשוחט רב פפא קאמר לה ואיהו לשיטתו יש לאסור הבהמה גם שאינו בר קטלא, לכן בחיוב מיתה בעינן סימן אחד אבל לאסור הבהמה אוסרין גם בכל דהו מן תחלת השחיטה, אבל אנן לדינא קיי"ל כהני אמוראי כרבא בר רב חנן ואביי וכרב אחא בריה דרב איקא דפליגי בזה ארב פפא וסברי שבמקום שאין חיוב קטלא לא נאסרה הבהמה משום תקרובת, א"כ אין לנו לאסור בשוחט לשם ע"ז בתחלת שחיטת הקנה ודו"ק: סימן ג

נסתפקתי בדין ולד שנולד בן שמונה אם נחתך ממנו אבר בעודו חי, אם יש לו דין אבר מן החי לאסור ליתן אותו לבני נח, או שחיותו אין חשוב חיות כלל וכמחתך בשר בעלמא הוא, ומזה יהיה נפקא מינה לדינא לענין ולדות בהמה פחות מבן שמונה ימים שאנו חוששין להם שמא לא כלו חדשיו, בנשחטו אם מותר ליתן הכני מעיים לבני נח, דכמנחא בדיקולא דמיא. והכא ליכא היתירא משום מי איכא מידי כו' דהא השחיטה אין מתרת לישראל מצד שמא לא כלו לו חדשיו, אך אם נאמר שהפחות מבן ט' שלא כלו לו חדשיו כמחתך בשר בעלמא ואין בו דין אבר מן החי כלל, א"כ ממ"נ מותרים ליתן לב"נ הבני מעיים של הנשחטים פחות מבן ח' ימים, דאם כלו לו חדשיו א"כ מותר מצד שהשחיטה התיר משום מי איכא מידי, ואם לא כלו לו חדשיו, אין בו דין אמה"ח

הנה מלשון הגמ' (שבת קל"ו ע"א) דאמר שם מוהלין אותו ממ"נ כו' ואם לאו מחתך בבשר הוא, משמע שאין נחשב כחי כלל, אך שם מסוף הסוגיא משמע קצת להיפך, דהגמ' מייתי הפלוגתא בבן ח' אם שחיטתו מטהרתו וקאמר שם הגמ' דכו"ע מת הוא ור"י בר"י ור"א בר"ש סברי כטרפה כו' ובטרפה יש בה דין אמה"ח כדאיתא בחולין (ק"ג ע"א) וא"כ לדידהו ודאי דיש דין אמה"ח בבן ח', דאל"כ אין לו דמיון לטרפה. וא"כ גם מאן דסבר שאין שחיטתו מטהרתו ג"כ אין לומר בטעמם שנחשב כמת ממש, דהא א"כ מה צורך להם לחלק טרפה מפני שאין לו שעת הכשר, תיפוק ליה בלאו הכי דטרפה נחשב כחי ובן שמונה גם בחייו אין נחשב כחי. אמנם מצאתי שכבר דקדקו בזה הראשונים ויעויין בחידושי הרמב"ן למס' שבת וכן הרשב"א, עכ"ז דעתם שלפירש"י גם לפי המסקנא ישאר הסברא דמחתך בשר בעלמא וא"כ אין נטילת חיותו חשוב כלל אך הריטב"א בחידושיו דעתו לפרש הסוגיא דלמסקנא לא חשיב לה מחתך בשר בעלמא ואפילו מאן דאמר אין שחיטתו מטהרתו לאו משום דס"ל דהו"ל כמחתך בשר רק משום דלא מי לטרפה, עכ"פ לפי דברי הראשונים לשיטת רש"י יראה שאין דין אמה"ח בבן ח' כיון דבשר בעלמא נחשב. ואפשר שנאמר שזה יהיה כוונת החילוק בין היה לו שעת הכשר כו' שכל שהיה לו דין חי לא ירד מאתו חיותו כ"א במיתה ממש ולכן מהני שחיטתו להוציא מידי נבלה ולכן מפרכסת הוא כחיה, משא"כ במקום שמעולם לא היה שעת הכשר ומעולם לא היה עליו שם חי ומינו כן הוא לכן לא נחשב כחי. וא"כ לכאורה לפ"ז יהיה דין זה אם יש אמה"ח בבן שמונה תלוי במחלוקת של הראשונים, אם לפי המסקנא נשאר הסברא דמחתך בבשר הוא או לא. ומ"מ לדין הספק שנסתפקנו יש לדון בסתם ולדות הפחותים מבן ח' ימים שאינם רק ספק, להתיר מכירת הבני מעיים לב"נ מטעם ספק ספיקא, ספק שאינו בן ח' חדשים רק כלו לו חדשיו. וגם אם לא כלו לו חדשיו שמא הלכה כשיטת הסוברים דקיי"ל להא דמחתך בבשר הוא

אמנם נתיישבתי שיש להוכיח שדין אמה"ח לא יהיה בבן שמונה, דנחזי אנן עיקר איסורא דאמה"ח הוא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, וראוי לחקור אם בן ח' חי מקרי נפש, ולכאורה מהא דסנהדרין (פ"ד ע"ב) דאיתא שם "ואי כתב רחמנא כל מכה נפש הו"א אפילו נפלים אפילו בן שמונה" כי' הרי דלולי כתב רחמנא איש הו"א מקרא דנפש שגם על בן שמונה חייב הרי דבן ח' מיקרי נפש, אמנם למש"כ התוס' שם ד"ה ה"ג דדרשינן מקרא דואיש כי יכה כל נפש, י"ל דבאמת נפש לחוד אין בן ח' במשמע רק מקרא דכל נפש" משום ריבויא דכל, וכן יש להביא ראיה דהא האי דמרבינן דבן יום א' מקבל טומאת מת הוא מריבויא דקרא דועל הנפשות כדאיתא בנדה (מ"ד ע"א) ובערכין (ב' ע"א) ואפ"ה אמרינן בב"ב (כ' ע"א) דבן שמונה חוצץ בפני הטומאה וע"כ אין מקבל טומאה ועיין תוס' שם ד"ה ועובד כוכבים שם בסה"ד ובן שמונה אין מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם עכ"ל. ובאמת דבריהם צ"ע דהא לענין קבלת טומאת מת לא נאמר לשון "אדם" כלל רק "ועל הנפשות", והנפש הנוגעת" ואדרבה לענין המת המטמא נאמר "אדם כי ימות" "הנוגע במת בנפש אדם", ואפ"ה קיי"ל שגם נפל מטמא בטומאת מת כדאיתא בכמה דוכתי. והמחוור לענ"ד להגיה בד' התוס' "דלא מיקרי נפש", ואפשר שכוונת התוס' לענין טומאת נגעים דמרבינן מאדם כל דהו כדאיתא שם בערכין ואפ"ה בן ח' לא איקרי אדם דאם היה מקבל טומאת נגעים לא היה חוצץ בפני הטומאה, מפני שיש עליו שם מקבל טומאה עכ"פ מוכח מזה מדלא מקבל טומאת מת מכלל דלא איקרי נפש. ואין לומר שבאמת בנפש לחוד הוה בכללא גם בן ח' חי, רק הא דממעטינן מקבלת טומאה במת הוא מקרא דאיש וכמו דאמרינן בסנהדרין (פ"ד) שלפי שנאמרו שניהן, איש, וכל נפש, ממעטינן מאיש בן ח', דא"כ למה אמרו בערכין שם ואלא איש למה לי למעוטי קטן מכרת ועיין תוס' שם ד"ה למעוטי, שנדחקו למה הוצרכו למעט שלא יהיה עונש על קטן הו"ל להגמ' למימר עדיפא דאיש הוא למעוטי בן ח' מקבלת טומאת מת, אלא מוכח כיון שלא נאמר כל נפש, רק והנפשות והנפש, בן ח' אין בכלל נפש

אמנם נראה שדבר זה יהיה תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא (בספרי פ' חקת) וז"ל הנוגע במת לכל נפש אדם, להביא את בן שמינה, מביא אני את בן ח' ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לכל נפש אדם להביא את דמו". והנה יש לדון בדברי ר' עקיבא אם שאומר להביא את דמו תרתי שמע מיניה בן ח' וגם דמו (הוא דמו של קטן שאין בו רביעית כן פי' הז"ר הובא בביאור זרע אברהם על ספרי הנדפס שנת תקע"א) אי