באר משה (דנשבסקי) א קנג

כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, דאמר ר' עקיבא אני אתקן דברי חכמים שיהיו קיימים, על אדם הנושאן כעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח, ועיין שבת (דף ט"ז ע"א) ובתוס' שם ד"ה אמר ר"ע, והאי מרדע או שארי מטלטלין שמצד אחד מאהיל על המת ומשום הכי נטמא בכל שהוא, ולפי שיטת הרמב"ם הרי אותן המטלטלין נעשים אבי אבות הטומאה כחלל, ולמה לא יטמאו את האדם הנושאן, והוא הנושא את המרדע על כתפו בכל שהוא, שהרי הוא נושא את המרדע שהוא כחלל, ולמה בעינן שיהיה כעובי המרדע דוקא ומטעם גזירה, אלא ודאי שאינם מטמאים רק במגע ולא במשא, ומטעם מגע לא נוכל לבא על הנושא את המרדע כמש"כ התוס' שמיירי שיש בגדים מפסיקים בין המרדע להאדם הנושא את המרדע, אך מטעם משא הלא יכול להטמא הנושא המרדע מדינא, אלא ודאי שדין זה שהכלים נעשים כמו המת אבי אבות הטומאה לטמא אחרים בטומאת ז', הוא רק ע"י מגע ולא ע"י אהל, ולפלא גדול על רבינו הרמב"ן ז"ל שהשאיר דברי הרמב"ם בצ"ע, אחרי שלפי דעתו של הרמב"ם שכל הכלים נעשים כמו החלל הוא מוכרח ממתניתין שאין מטמא במשא

ולשיטת הסוברים שדוקא כלי מתכות הוא נעשה כמו המת, אבל לא שארי כלים ומפרשים למתניתין דכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע מטעם טומאה בחיבורין, וא"כ מוכח ג"כ שדין טומאה בחיבורין אין מועיל רק לטמא במגע את אחרים הנוגעים בו בעודו בחיבורין לטמא טומאת ז', אבל במשא ואהל אין מטמא מדמצרכינן שיעור כעובי המרדע ומטעם גזירה, אבל מדינא אין מטמא להנושא כשהוא פחות מטפח שהוא שיעור של הבאת טומאה מטעם אהל, ואף שהמרדע בעת מעשה הוא טומאה בחיבורין ויש לו דין אבי אבות הטומאה לטמא הנוגע בו טומאת ז'. [ומ"מ גם לשיטה זו שדוקא כלי מתכות נעשה כיוצא בו מ"מ יש קצת הוכחה ומשמעות נוטה שאין דין זה דכלי מתכות רק למגע כיון ששני דברים מצינו בתורה שנעשים כמו המת אבי אבות הטומאה כלי מתכות וטומאה בחיבורין היינו האדם או הכלי בעת שהוא נוגע במת וכמו שטומאה בחיבורין הוא רק למגע ולא למשא ה"נ חרב וכדומה הוא רק במגע לחוד ודו"ק]. היוצא מכל האמור שדין טומאה בחיבורין הוא במחלוקת שנוי' אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, אך גם לשיטת המפרשים שהוא מדאורייתא, מ"מ נראה שאין כהן מוזהר ע"ז, לפי שנראה שעיקר הטעם הוא משום חומר הניתן להנוגע הראשון והשני לא מקרי נוגע במת מה"ת, וממילא אין הכהן מוזהר ע"ז, שאין הכהן ונזיר מוזהר רק על טומאות הבאות מן מת לבד וכל היוצאות ממנו, ולא הבא ע"י תולדות הדברים כמו חרב או כלים, וגולל ודופק, וכדומה, וה"נ הנוגע בנוגע בחיבורים לא מקרי זה נוגע בעצמות הטומאה רק בתולדות וממילא אין הנזיר מגלח שהרי נאמר וכי ימות מת עליו כו', וממילא אין הכהן מוזהר ע"ז, והנזיר יגמור ימי נזירותו ויביא קרבנות טהרה, ודו"ק: הוספה לסימן א

לענין מש"כ שם והוכחתי כדעת הט"ז שתרו"מ מצוה להפרישו לבד תיקון היתר אכילה, עיין תוס' (ב"ב פ"א א' ד"ה ההוא) ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ דלא דמי לתרו"מ וחלה דהתם גוף הפירות מחויבים בתרומה דטבל נינהו ואסורים באכילה כו', ועוד מדלא חייב תרו"מ עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, והנה לתירוץ השני ודאי מוכח דעתם שמצות הפרשה הוא גם בלעדי היתר אכילה ממה שכתבו הוכחה שתלוי בפירות מדפטור קודם שהגיע זמן חיובן, ואם גם אח"כ אין חיוב מצוה רק תיקון להיתר אכילה, הו"ל למימר משום שתלוי מצות הפרשת תרו"מ באכילת הפירות, ומוכח מזה שהחיוב מוטל אקרקפתא דגברא להפריש התרו"מ וחלה מכל הפירות שנתחייבו. וע"כ הוצרכו לתן טעם שהוי מצוה התלויה בארץ משום שתלוי במירוח הפירות. וגם לתירוץ הראשון שהזכירו הטעם שמקרי תרו"מ תלויה בארץ, דגוף הפירות מחויבים בתרומה דטבל נינהו ואסורים באכילה, נראה ג"כ שאין כוונתם שחיוב הפרשת התרו"מ משום תיקון היתר אכילה הוא, רק כן הוא כוונתם דהתם בתו"מ חיוב המצוה הונח על הפירות, כמו שעל ידי חיוב ההפרשה בא איסור טבל על הפירות, כן מוכח מזה שמצות חיוב הפרשה הונח על הפירות. וע"כ מקרי מצוה התלויה בארץ: הוספה לסימן מה

ואף שקשה מאוד להכריע בין הרים גדולים להקל באיסור חמור דאורייתא של קדשים בחוץ, אחרי שדעת הט"ז מפורש שנתינת רשות של בעל החצר שהכניס שם המוכר ברשות, אין מועיל להלוקח למשוך בחצר זה שיהיה יכול לקנות בקנין משיכה, והגם שכתבנו לצדד לחזק סברת דעת הסמ"ע שסובר שמועיל בכה"ג משיכה, מ"מ מאן ספין להקל נגד דעת הט"ז באיסור דאורייתא אחרי שאין לנו ראיה ברורה מדברי הראשונים להוכיח שדעת הסמ"ע הוא עיקר, מ"מ נלענ"ד שיש להקל לענין נ"ד כיון שהיה שם קנין כסף, ולדעת הרבה מהראשונים קנין כסף מועיל להקנות לא"י לגבי הפקעת דין בכור) וגם יש לצרף קנין צו צו-שלאק שלדעת הרבה פוסקים יש להקל מטעם זה ג"כ לגבי בכור, וא"כ בהצטרף לזה הספק של דעת הסמ"ע שסובר שבאופן שניתן רשות מבעל החצר שהוכנס אצלו ברשות, מועיל שם משיכה כשנותן רשות להקונה למשוך שם, ובפרט שמצאנו שהגאון בעל נתיבות הביא ג"כ (בסי' קצ"ז בחידושים ס"ק ג') לדברי הסמ"ע וסתם כוותיה, ודאי שיש לצרף להקל ע"י המשיכה, להקנין כסף וצו-שלאק הנעשה ושלא לחוש לחשש בכורה

ועוד נראה לענ"ד לחזק דעת הסמ"ע והוא דניחזי אנן בגדר קנין משיכה שמועיל בסימטא, אין הטעם משום שע"י המשיכה בסימטא נחשב אותו המקום כחצרו של הקונה ע"י משיכתו לשם, דהא חזינן גם בכליו של מוכר למאן דס"ל שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח ואפ"ה לענין משיכה מועיל המשיכה גם בכליו של מוכר, וכמוש"כ התוספות (ב"ב פ"ה ע"ב ד"ה לא) א"כ רואין אנו שעצם מעשה המשיכה עושה להקנין, רק בעינן שהמשיכה תהיה במקום שיש לו רשות להניח שם החפץ וזה מגדרי קנין המשיכה, וע"כ מסתברא שבמקום שהחצר אינו של שניהם והכניס ברשות וניתן רשות להקונה למשוך שם ולהחזיק שם הדבר שיקנה שיועיל משיכה שם, וכן נראה מלשון השמ"ק בשם העליות (ב"ב ע"ו ע"ב) והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' ומסתמא לא פליגי רבנן בהא כו' "דכיון שאין רשות לאדם למשוך כלים אין משיכה קונה שם" ע"כ לשון השמ"ק בשם עליות, וא"כ נראה דעת השמ"ק שהטעם שאין מועיל משיכה בחצר שאינו של שניהם או בר"ה משום שאין רשות לאדם למשוך שם כלים אבל במקום שיש רשות להאדם למשוך שם כלים ודאי דקונה משיכה שם וכדעת הסמ"ע והנתיבות ודו"ק: