באר משה (דנשבסקי) א קנב

משא"כ במקום שהנוגע הוא רק כלים לחוד ראוי להניח מעשה המגע על האדם הטמא הנוגע בהם, ולכן ברישא דקר דמיירי במקום שהטמא נוגע בכלים נקט הכתוב, מעשה הנגיעה על האדם הטמא שהוא נוגע בטהור, וזהו שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ובסיפא דקרא בנפש הנוגעת כיון שהוא אדם יש לייחס מעשה הנגיעה אל הטהור היא הנפש הנוגעת, זה אשר יראה לומר בכוונת ד' רבינו הגר"א ז"ל. ולשיטת הס"ד בגמ' בע"ז אליבא דכ"ע, ולשיטת הסוברים שגם לפי המסקנא כן אמרינן דיקרב בדיקרב הוא דאורייתא ט טומאת ז', מקרא דכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ואף באדם נאמר דין זה כדמשמע משיטת התוס', והכוונה בעודו בחיבורין, ויש לדקדק לפ"ז למה נאמר מעשה הנגיעה על הטמא הנוגע בהטהור ולא על הטהור הנוגע בהטמא, אך כאשר ביארנו שיש לחקור בענין חומר הטומאה בחיבורין אם הוא מצד הטמא המחובר לטומאה שיש אז עליו לתא דטומאה חמורה, או שהוא מצד הטהור הנוגע בטמא המחובר למת שנחשב כאלו הוא מתחבר עם הטמא ונחשב הוא אז נוגע במת, ולכן י"ל שזהו שהורה לנו הכתוב במה שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, שהאי יטמא הסתמי הוא טומאת ז', שטומאת שבעה זו באה מצד שהטמא נוגע, והוא מצד שמחמת נגיעתו אז בהטומאה, יש עליו לתא דטומאה חמורה, והוא מטמא להטהור, וכמוש"כ לפרש הא דאיתא בגמ' כאן בחיבורי אדם למת כי' שזהו כוונת הגמ', שחומר טומאה של חיבורין באה מצד הראשון הנוגע בהמת בעת שלא נפרד מן הטומאה, יש עליו החומר של טומאה בחיבורים לטמא אחרים טומאת שבעה, ולא מצד החיבור של האדם לאדם

ובין שני גדרי הטעם שחקרנו בענין טומאה בחיבורים, אם מפני שאנו חושבים חומר לנוגע הראשון בעודו מחובר לטומאה או שהוא הנוגע השני בראשון בעודו בחיבורין כאלו השני נוגע בטומאה, יש נפקא מינה לדינא, לענין אם אחד היה נוגע בחצי זית מת בעצמו וגם נוגע באדם שני שהוא היה ג"כ נוגע בחצי זית מת, למאי דקיי"ל כחכמים דס"ל נוגע ונוגע מצטרפים כדאיתא (פ"ג משנה א') שאם אנו אומרים שהנוגע בנוגע בעודו בחיבורים במת חשוב השני כאלו נוגע בעצמו בהמת, וא"כ הלא יחשב כל או"א שנוגע בזית היינו החצי זית שנוגע בעצמו ממש, והחצי זית שנוגע ע"י נגיעתו בהשני שהוא נוגע בחצי זית, ושניהם נטמאו, אמנם אם הענין של חיבורים הוא רק חומר הניתן לו בעת שהוא מחובר לטומאה שיכול לטמא אז להשני טומאת ז' א"כ כל אחד ואחד שהוא רק נוגע בחצי זית שניהם טהורים

אמנם זה יראה למלתא דפשיטא, שאם שני אנשים כל אחד מהם יגע בחצי זית טומאה ממת ואחד שלישי יגע בשניהם בבת אחת, בעודן כל או"א מהשנים מחוברים כל אחד מהם לחצי זית, שבזה האופן שלשתן טהורים, כיון שהשנים בעצמן אין נוגעים זה בזה, ולכן גם השלישי אין נחשב נוגע ונוגע בשני חצאי זיתים, כיון שהשנים הנוגעים כל אחד בחצי זית המה טהורים, עושים המה הפסק להשלישי מן הטומאה, וכמו שהחמת טהור אם הטומאה בתוכו כרוך בסיב או בנייר כמובא בר"ש ובתוס' לפי שהסיב מפסקת בין החמת להטומאה, ה"נ כאן שאדם הטהור לפי שאין נוגע רק בחצי זית וכן השני, מפסיקים בין השלישי שנוגע בשניהם ובין שני החצאים של שיעור הטומאה, ולכן לא נחשב השלישי נוגע בשתי חצאי זיתים, אמנם באופן שכתבתי ששנים נוגעים זה בזה וכל אחד נוגע בחצי זית בעת מעשה, שע"י חיבורין יחשבו שניהם לטמאים, נוכל לומר שחשבינן לשניהם כל אחד ואחד נוגע בעצמו בחצי זית וחצי זית ע"י חיבור של חברו, וע"י זה יבא על שניהם הטומאה

וע"פ זה שכ' ששני אנשים נוגעים זה בזה וכל או"א מהם נוגע בחצי זית שמן דין טומאה בחיבורים מצטרפים זה לזה, יש לומר שיתבאר ע"פ זה (משנה ב' פ"ז דאהלות) גבי אהל טומאה בתוכו הנוגע בתוכו טמא טומאת ז' ומאחוריו טומאת ערב, טומאה מאחוריו הנוגע באחוריו טמא טומאת ז' ומתוכו טומאת ערב, כחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, וכתב שם הר"ש שלשיטת ר"ת וסיעתו שדוקא בכלי מתכות נעשית כיוצא בו אבל לא בשאר כלים, נצרך לפרש הא דהנוגע בתוכו טמא טומאת ז' דמיירי בחיבורין, ויעויין שם בר"ש שביאר היטב שם שמטעם שאהל חוצץ בפני הטומאה, נחשב האחוריו והתוך כשני כלים יעו"ש. ויש להבין באמת טעמא מאי בהא דסיפא דחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, כיון דחצי זית אין לו טומאה כלל היאך מצטרפים האחוריו עם התוך, ולמש"כ אתי שפיר שאתינן עלה מצד טומאה בחיבורין שאחורי הכלי בעצמו מאהיל עליו חצי זית, ומצד חיבורו של תוך האהל שהוא מאהיל על חצי זית, נחשב ג"כ שהוא מאהיל על חצי זית ולכן חשיב ביחד נטמא בכזית, ולתוך האהל יחשב חיבורו של אחורי האהל שמחובר להטומאה שמאהיל עליו, ותוך האהל הנוגע באחורי האהל נחשב ביחד עם מה שהוא מאהיל על חצי זית כאלו הוא מאהיל על החצי השני ג"כ, וממילא מצטרפין לטמא אותו טומאת שבעה והוא יטמא אחרים טומאת ערב. [ואף שנטינו בכל דברינו, שלעיקר הדין נקטינן שחומר טומאה בחיבורין, הוא מצד הראשון שהוא בחיבורו לטומאה יש לו חומר אבי אבות הטומאה, יש לומר לענין משנה זו דאהל של תוכו ואחוריו שמדרבנן אמרינן, שגם חומר זה יש על טומאה בחיבורין, שנחשב השני הנוגע בראשון בעודו מחובר לטומאה, כאלו הוא נוגע בהטומאה, וזהו הענין של אדם באדם שאמרינן בנזיר, שהוא מדרבנן, וכמו שבארנו בדברינו למעלה]

ומ"מ לשיטת הסוברים שבדין חרב הרי הוא כחלל נחשבים כל הכלים ג"כ, וטעם משנתינו בהא דתוכו ואחוריו ג"כ מטעם זה, (ועיין בר"ש), ואין צריך לבוא ע"ז מדין טומאה בחיבורין, וא"כ צ"ע היאך מצטרפין התוך ואחוריו שכל אחד הוא רק בחצי זית, כיון שאחוריו אין נחשב בתוך ותוך באחוריו, אך יש לומר בטעם משנתינו כיון שמ"מ כלי זו נוגע מקצתה ממנה בטומאה נחשבת גבי עצמה דין טמאה, רק לענין לטמא אחרים טומאת שבעה בזה נחלק ממנה המקום שיש הפסק אהל, ובאמת ר' נתן בתוספתא פליג ע"ז שאין מצטרף החצי זית של תוך עם החצי זית של אחוריו, כיון שכל אחד בפ"ע אין יכול להיות מקבל טומאה, אך סברת החכמים שנאמר במשנתינו לסתם משנה צריך לבאר כנ"ל

ומדי דברי בענין זה בהא דחרב הרי הוא כחלל שלדעתי התוספות הוא דוקא בכלי מתכות, הנה דעת התוס' בנזיר שמטמא במגע ובמשא ובאהל, והרמב"ם כתב מפורש שאין מטמא רק במגע ולא במשא ולא באהל, ולדעת הרמב"ם דין כל הכלים שוים כשנטמאים במגע או באהל נעשים המה אבי אבות הטומאה, לעשות אדם וכלים לאב הטומאה לטמא טומאת שבעה, וכשנוגעים הכלים באב הטומאה באדם או כלים, נעשים גם המה אב הטומאה ליטמא טומאת שבעה, אך בזה דוקא ע"י מגע אבל במשא או באהל אין מטמאים הכלים. והרמב"ן בפירושו על התורה בפ' חוקת כתב דעתו שהכלים הנעשים אבי אבות הטומאה כמו חרב וכדומה, מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכן בחידושיו לב"ב דף כ' הביא מש"כ הרמב"ם שבמגע לחוד מטמא אבל לא במשא ולא באהל, וכתב הרמב"ן ע"ז שדבריו צ"ע מש"כ שאין מטמא במשא

ולענ"ד לפי שיטת הסוברים שכל הכלים המה כחלל אף שאינם של מתכות, יש ראי' ברורה שאין בהכלים הנוגעים במת דין מת למשא ואהל רק למגע לחוד וכפי דעת הרמב"ם, מהא דאמרינן במשנה א' בפ' ט"ז דאהלות