באר משה (דנשבסקי) א קנא

שהוא טמא מת [היינו שנעשה האדם אב הטומאה מצד שנטמא במת במגע או במשא או באהל, והן שנטמא מצד נגיעתו בכלי שנגע במת] שנעשה הכלי אב הטומאה כמו האדם. אמנם בר"ש איתא שם, ועוד פירש הר"ר יצחק מסימפונט בענין אחר, דשנים טמאים במת ושלשה טמאים במת מיירי בלא חיבורין, אבל ארבעה טמאים במת מיירי ע"י חיבורין דקתני בתוספתא דומיא דזב, ע"כ, ודבריו צ"ע למה הוצרכו כאן דווקא ע"י חיבורין, ועוד למה לא נקט בשלשה טמאים במת ג"כ בלא כלים ע"י חיבורים, ומש"כ לעיל שלכך לא נקט התנא ע"י חיבורים משום דחיבורים כחדא חשבינן, זה נסתר מהא דבסיפא בארבעה טמאים חשיב ע"י חיבורים, ע"פ שיטת הר"י מסימפונט הנ"ל

ונראה להצדיק את דברי הרר"י מסימפונט, שטומאה בחיבורים של אדם הנוגע במת והשני הנוגע בו, יהיה מה שיהיה, יש לדונו שנחשב כנוגע במת עצמו, ואין נחשב הראשון במנינא, משא"כ לענין כלים הנוגעים בטמא מת שהוא מדרשא דוכבסתם בגדיכם ביום השביעי, להמפרשים שזה מיירי בחיבורן, בעת שהראשון הוא נוגע במת אז בגדיו טמאים טומאת שבעה, חומר זה הוא להאדם הנוגע או נושא, שאז יכול לטמא להכלים אשר נוגע בהם טומאת ז' בעת שהוא מחובר להטומאה, וכמו שמצינו כדומה לכמה טומאות בתורה שבעת מעשה הטומאה יש לו כח לטמא בגדים, ולכן נחשב במנינא, משא"כ אדם באדם בחיבורין לטומאה של מת שלא מצינו כה"ג בתורה, וע"כ טעם הדין הוא מה שהשני טמא טומאת ז' אם היה בחיבורין, שמחשיבים להאדם השני כאלו גם הוא נוגע במת, ולכן לא נחשב זה במנינא, וא"כ לפ"ז יתכן מה שמישבים הראשונים התוספתא דחמת להנך דסברי שדווקא כלי מתכות נעשים כחלל, אבל שארי כלים לא, שהא דחמת יכול לטמא התנור הוא משום טומאה בחיבורים, היינו טעמא דקרא דוכבסתם מגלה שטמא מת בעת נגיעתו להטומאה יכול לטמא בגדים, ולכן ה"ה בהנושא החמת ניתן לו דין זה החומר מצד שנושא הטומאת מת הוא העצם כשעורה הכרוכה בסיב או בנייר שיהיה מטמא כלים בעת מעשה בנגיעתו, ובזה האופן נוכל לומר שזה יהיה כוונת שיטת הראב"ד, שעל מש"כ הרמב"ם בפ"ה שם הלכה ב', אבל מדברי סופרים (הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין הוא מחובר במת שניהם טמאים טומאת שבעה כו', ע"ז לא השיג הראב"ד לומר שמה"ת הוא טומאה בחיבורין, ונאמר שדעתם שאדם באדם לעשותו מחמת החיבורין של הראשון שיטמא להשני טומאת שבעה שיחשב כאלו השני הוא נוגע בהמת, מודה בזה הראב"ד שהוא רק מדרבנן, משא"כ מה שהמחובר לטומאת מת שמטמא להכלים שנוגע בהם טומאת שבעה, וכן אם כלי מתכות שנעשו אבי אבות הטומאה נגעו בהאדם ובעת מעשה שהאדם נוגע בכלי מתכות הוא נוגע ג"כ בכלים אחרים, כגון בגדים וכדומה, מטעם טומאה בחיבורין הוא מטמא אותם טומאת שבעה, שמקרא דוכבסתם בגדיכם למדנו שבעת מעשה הנגיעה יש עליו טומאה חמורה לטמא בגדים, ובזה סובר הראב"ד שהוא מן התורה, ומחמת זה גזרו מדרבנן גם על אדם הנוגע באדם בעודו בחיבורין לטמא טומאת שבעה, ולדעת הראב"ד נראה לומר לפרש הגמ' (בנזיר מ"ב ע"ב) כאן בחיבורי אדם באדם זהו מדרבנן כאן בחיבורי אדם במת שבאותו העת שהוא נוגע בהטומאה יש עליו חומר לטמא בגדים לכן נקרא זה הוספת טומאה בעת שהוא נוגע בהטומאה. **(מיהו כלים הנוגעים במת בעודן בחיבורים עושין לאדם הנוגע בהן לאב הטומאה ג"כ מה"ת, רק אדם באדם הוא מדרבנן, וזהו הכוונה של דיקרב בדיקרב היינו אז שהכלי ראשון והאדם שני, או להיפך שהכלי נוגע באדם בעודו בחיבורין:)** ובאמת פשטות הכתוב דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא והאי יטמא הסתמי, הוא שבעה ימים, כדין סתם טומאה הנאמר בטומאת מת וכמו דאמר רבא (ב"ק כ"ה ע"ב), והאי וכל כולל כל הכלים, אבל אדם חלוק מזה והיינו דמסיים סיפא דקרא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, שבנפש הנוגע אין בזה רק טומאת ערב. והנה לשיטת הסוברים דכל הכלים שוים ככלי מתכות האי וכל אשר יגע מיירי בכל הכלים שיגע בהם הטמא הוא האדם הטמא מת ע"י אהל או ע"י מגע האמור מקודם הוא יטמא שבעת ימים, לבד הנפש הנוגעת היא תטמא טומאת ערב. ולדעת הסוברים שרק בכלי מתכות נאמר הדין שהנוגע בטמא מת נעשה כיוצא בו, ולא בשאר כלים, האי וכל אשר יגע בו כו' מיירי ע"י חיבורין, והוא דיקרב בדיקרב, ובזה נאמר ג"כ לדעת הראב"ד שהוא רק בכלים הנוגעים בהטמא מת בעודו בחיבורין, אבל אדם הנוגע באדם בחיבורים הוא רק מדרבנן, וכן כתב הגר"א ז"ל במשנה ג' פ"ק דאהלות דהאי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא מיירי בכלים מדכתיב יגע ולא כתיב תגע שהוא על נפש עיי"ש

ובמש"כ ירווח לנו שיתורץ מה שהקשה הכסף משנה על הרר"י קורקוס שכתב על הרמב"ם שפסק שטומאה בחיבורין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אין שום עדיפות על טומאה בחיבורין, והאי יטמא הוא טומאת ערב ע"כ, ועל זה הקשה הכ"מ הא בב"ק (דף כ"ה ע"ב) אמר רבא דילפינן שכל טומאות האמורות במת אינם פחות משבעה, והכ"מ תירץ דשאני האי קרא משום דבחד קרא נאמר שבעת ימים ובאידך לא נאמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר, ובאמת לענ"ד קשה זה דהא בע"ז (דף ל"ו ע"ב) פריך הגמ' בפשיטות דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, הרי חזינן דפשיטא להגמ' להס"ד דהאי יטמא טומאת שבעה הוא, וכן בתר הכי קמקשה הגמ' נמי, כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא, וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ומשנינן כאן בחיבורים כו', עכ"פ רואין אנו שלהגמ' פשיטא דהאי יטמא הסתמי הנאמר בכתוב שבעה ימים הוא והיאך נאמר שלמסקנא הוא להיפוך, שמדוייק מכתוב זה שהוא רק טומאת ערב ממה שנאמר יטמא סתם, אך למש"כ אתי שפיר דהאי יטמא הוא טומאת שבעה משום שכל טומאות הנאמרים במת סתם הם שבעה ימים, רק שזה מיירי בכלים וכמו שכתב הגר"א ז"ל

והנה בעיקר דברי הגר"א ז"ל שכתב במשנה ג' בפ"א דאהלות דקרא מיירי בכלים מהא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, מדכתיב בסיפא דקרא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, מכלל דברישא דקרא בכלים דנגע בהו הטמא והיינו דכתיב יגע ולא כתיב תגע, דאי אנפש תגע הו"ל למכתב כדכתיב הנוגעת עכ"ל ד' הגר"א ז"ל, יש לעיין על דבריו הק', היאך מוכיח מדכתיב יגע ולא כתיב תגע דקאי אכלים דוקא, הא בכתובים הקדומים כתיב כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב כו' והתם כולם בכלל, הן כלים והן אדם, וגם בקרא דוהזה על האהל כו' כתוב שם ועל הנוגע בעצם או בחלל כו' ג"כ כולן בכלל, הן אדם והן כלים ולא כתיב נוגעת. ולכן נראה לענ"ד לומר בכוונת דברי רבינו הגר"א ז"ל באופן אחר, והוא שבאמת יש להתבונן שבמקראות הקדומים בכולהו כתיבי שהטהור נוגע בהטמא כמו אשר יגע כו' בחלל חרב או במת, וכן אח"כ גבי הזאה ועל הנוגע בעצם, ואלו בפסוק האחרון נאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו שאותו הדבר שנוגע בו הטמא יטמא הרי כאן הוא מייחס מעשה הנגיעה מן הטמא אל הטהור, ואח"כ בסיפא דקרא והנפש הנוגעת, הדר לכללא כנאמר מקודם שדברה תורה בפ' זו שהטהור נוגע בהטמא, ע"כ נאמר שזהו הטעם, שבמקום שנכלל אדם בהנוגעים בהטומאה ראוי לייחס מעשה הנגיעה עליו,