באר משה (דנשבסקי) א קנ

ובלא"ה שיטת התוס' בנזיר שמפרשים הא דמשני הגמ' כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת, היינו חיבורי אדם באדם הוא השלישי הנוגע באדם הנוגע באדם הנוגע במת, וחיבורי אדם במת הוא על הנוגע באדם הנוגע במת, הוא פי' דחוק נגד פשטות הגמ' שלא הוזכר בגמ' שאדם באדם הוא על השלישי, וכל כי האי חידושא הו"ל להגמ' להזכיר שזאת היא כוונת ר' ינאי, ועוד כיון שכל החידוש הוא הא דמתרצינן דר' ינאי מיירי בטומאה בחיבורין להשלישי, ואלו במה דסבר הגמ' מתחלה טומאה בחיבורין דאורייתא שהוא לענין דיקרב בדיקרב וכמו דאיתא בע"ז ג"כ שהוא מדאורייתא בזה לא חדית לן הגמ' בהתירוץ, וא"כ הוה לה להגמ' למימר ולשנויי הא דר' ינאי מיירי בשלישי היינו דיקרב בדיקרב בדיקרב, ולא בלשון כאן כו' וכאן כו', ועוד יש לעיין מה שהגמ' בע"ז לא הזכירו להקשות מהא דר' ינאי, אהא דאמרינן שם דיקרב בדיקרב הוא דאורייתא

לכן נראה לענ"ד לומר בפירוש דברי הגמ' בנזיר באופן שיתבאר להלן בע"ה וגם שלא יהיה זה נגד סתימת הגמ' בע"ז (דף ל"ו ע"ב) דאמרינן שם דיקרב בדיקרב בחיבורין הוא דאורייתא שגם לפי המסקנא כן הוא. ובהקדם נחקור בהא דאמרינן שטומאה בחיבורין גם השני טמא טומאת שבעה, ומפרשים שזהו כוונת הכתוב בפ' חוקת כל אשר יגע בו הטמא יטמא היינו טומאת ז', וכדאיתא בגמ' שם בע"ז שמהכא ילפינן דין דיקרב בדיקרב שהוא טמא שבעה, וזה סובב והולך כפי מה דאמר רבא (בב"ק כ"ה ע"ב) שכל טומאות האמורים במת אינם פחות משבעה, ויש לחקור בגדר דין טומאה בחיבורין שהשני ג"כ טמא טומאת ז' מה"ת, אם הוא מצד הראשון שהנוגע במת בכל העת שהוא בחיבור להמת נחשב אבי אבות הטומאה, שיהיה יכול לעשות להנוגע בו לאב הטומאה שיטמא טומאת שבעה, או שהוא מצד השני שאנו אומרים שהשני הנוגע בהראשון בעוד שהוא מחובר לטומאה חשוב כמו שהשני ג"כ נוגע בעת מעשה במת, וע"כ נעשה השני ג"כ אב הטומאה להיות טמא טומאת שבעה, ובין שני הגדרים האלו יהיה יוצא מזה חילוקים לדינא, כאשר נבאר להלן בדברינו בע"ה. ומעתה נאמר שזה לא הוה קשה להגמ' שם בנזיר אם טומאה בחיבורין הוא מה"ת שמטמא להשני טומאת ז', ובנזיר ועושה פסח לא נאמר דין זה, כמו שמצינו ברביעית דם וברובע עצמות וכמו כלים הנוגעים במת, רק כוונת הגמ' אהא דאמרינן בברייתא שם שבמקום שהוא נוגע במת שנחשב מחולל ועומד שאין מיזהר לטמא עוד במת, ואפ"ה מצינו במטמא עצמו למת הגם שהוא טמא אפ"ה היא מוזהר מלטמא עוד למת, ומשני הגמ' כאן בחיבורין שמה שהוא טמא הגם שאין כאן הוספת טומאה משום שהוא באותו היום שנטמא, מ"מ יש עליו אזהרה מצד שהוא מחבר עצמו לטומאה, וא"כ חזינן אשר התחברותו להטומאה הוא איסור בפני עצמו לבד מה שהוא נטמא ואין עליו הוספת טומאה אחרי שהוא נטמא באותו יום רק מה שמתחבר לטומאה יש בזה איסור לנזיר וה"ה לכהן, וע"כ מקשה הגמ' שלפ"ז יהיה איסור מה"ת התחברותו לטומאה, וע"כ שנהי שאפשר לומר שהטומאה של דיקרב בד בדיקרב בעודו בחיבורין הגם שהוא טמא טומאת שבעה, מ"מ קלישא טומאתו שאין הנזיר מגלח עליה, מ"מ מצד התחברותו לטומאה יש על הנזיר איסור בפ"ע, ולכן היה ראוי להיות גם על השני הנוגע בראשון איסור התחברות לטומאה, אחרי שנחשב חיבורו מחובר לטומאת המת, והרי מצינו שאיסור זה של התחברות למת הוא איסור בפ"ע גבי נזיר ומשני הגמ' כאן בחיבורי אדם באדם אין הנזיר מוזהר על זה, פירושו שמה שנחשב השני טמא ז' משום שחשבינן לו כנוגע במת אין נחשב נגיעתו ע"י הראשון לנוגע במת, לענין נזיר ועושה פסח, רק דין טומאה עליו מחמת זה, וטומאה זו אין על הנזיר ועושה פסח, אכל חיבורי אדם במת הנזיר מוזהר על זה אזהרה בפ"ע לבד מה שנטמא, ולכן גם שהוא טמא מקודם באותו יום, מ"מ יש עליו האיסור של התחברות לטומאה, ולכן שפיר חל עליו ההתראה של אל תטמא, אל תטמא, הגם שהוא טמא בלא"ה, מ"מ כל שעה שמתחבר הוא להמת יש עליו איסור בפ"ע, ומעתה שפיר מסקינן שגם אם טומאה בחיבורין הוא מה"ת לענין שהשני טמא טומאת שבעה. מ"מ אין על זה רק איסור טומאה, וטומאה זו קלישא שנזיר אין מגלח עליה, וממילא גם הכהן אין מוזהר על זה, ואתיין שפיר הסוגיות. ומה שהגמ' בע"ז מחליט בפשיטות שם שדיקרב בדיקרב בחיבורין הוא טמא טומאת ז' מה"ת, אין סותר להסוגיא דנזיר שאמרו שם שטומאה בחיבורין לאו דאורייתא, ולענ"ד הוא ביאור נכון בעומק הסוגיא בנזיר אשר זכינו לבאר בעזר השי"ת

והנה באהלות (פרק א' משנה ב') כיצד שלשה כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, ושיטת הרמב"ם וכן שיטת הר"י מסימפונט המובא בר"ש, ובתוס' בנזיר (נ"ד ע"ב) שכל הכלים נעשים כמו החלל אבי אבות הטומאה, אמנם שיטת ר"ת שדוקא כלי מתכות נעשים כמו החלל מדרשא דחרב וכפשטות הגמ' בכמה דוכתי במס' שבת פסחים וחולין, אבל שארי כלים אינם רק אב הטומאה, יעו"ש בדבריהם בארוכה, ועיין רמב"ן בחידושיו לב"ב דף כ' אשר האריך הרבה בזה. והנה הר"י מסימפונט הביא ראיה מתוספתא דכלים, חמת שהוא בתוך התנור ופיה למעלה ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר טהור הוא והתנור, בא הטהור ואחז בו והעלהו נטמא וטימא להחמת חזרה החמת וטימא להתנור, אלמא שאדם הנוגע במת [שהוא כאן נושא העצם כשעורה] מטמא החמת לטמא התנור אף שהחמת הוא של עור ולא של מתכות, הרי שכלי עור נעשה הוא בנגיעת האדם בו כמו האדם שהוא נעשה אב הטומאה, ולכן מטמא להתנור שהוא כלי שאין מקבל טומאה רק מאב הטומאה, אך הר"ש והתוס' בנזיר דחו ראיה זו ששם הוה הטעם משום טומאה בחיבורין שהחמת נוגע באדם בעת שהוא נושא את העצם כשעורה, ולכן נעשה החמת אב הטומאה כמו דיקרב בדיקרב ולכן מטמא להתנור. ולפמש"כ לעיל לדקדק בגדר טומאה בחיבורין שיש להסתפק בו אם הוא מצד חומר הנוגע הראשון בעת שהוא מחובר לטומאה שהוא נעשה כמו אבי אבות הטומאה, לטמא אחר לעשות אותו לאב הטומאה, או שהוא מצד השני הנוגע בהראשון שנחשב הוא כאלו הוא נוגע בהמת כמו הראשון, ודעתינו נטה לעיל בדברינו שהוא מטעם שהשני הנוגע בראשון בעודו בחיבור להטומאה שהוא כמו הראשון נחשב לנוגע במת, ואם נאמר כן הלא יקשה שהרי בהא דחמת שהאדם נושא החמת, וא"כ אין לחשוב שהחמת מצד שהוא נוגע באדם הנושא החמת, כאלו הוא נוגע בהעצם כשעורה, אחרי שהאדם אין נוגע רק נושא להטומאה ואצל כלי אין שייך דין נושא, וא"כ איך יועיל החיבור להחמת שיהיה נעשה אב הטומאה, בשלמא אם נאמר שהאדם הנוגע או הנושא בעודו בחיבורו עם הטומאה נחשב אז כאבי אבות הטומאה כמו המת גופא, שפיר יש לומר שהאדם עושה החמת לאב הטומאה, אבל אם הוא אין נחשב כאבי אבות הטומאה איך יועיל כאן החיבורין לגבי החמת שיהיה נחשב לאב הטומאה לטמא התנור

ונראה לענ"ד לומר בזה ובהקדם נבאר מה ששם במשנה ג' פ"ק דאהלות איתא שם, ארבעה טמאים במת כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם, הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, ומחלוקת הראשונים בזה אי בעינן דוקא כלי מתכות, או כל הכלים יש להם דין זה, הן לענין כשנוגעים במת שנעשה הנוגע אבי אבות הטומאה והן כשנוגע באב הטומאה באדם