באר משה (דנשבסקי) א טו

בכל דהו דקנה פסול בשוחט לעבודת אלילים וכתב על ראייתו מד' הרמב"ם הנ"ל, שרק בסימן אחד נאסר, שמש"כ הרמב"ם כגון סימן אחד הוא רק לדוגמא, ולאו דוקא סימן אחד. והנה כבר דברו בקושיא החמורה של הב"ח על ד' הרשב"א רבותינו האחרונים הכרו"פ והפר"ח וכולם דחו לדברי הט"ז מסוגיא דחולין (דף מ'), ודברי הרשב"א נשארו קשים מאד, מה דחשיב מין בהאי דינא דבעינן דבר שעושה אותה נבלה

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א, והוא שבאמת כל המחלוקת שבין רב הונא ור"נ הוא רק לענין בהמה שאינה שלו, אם יכול לאסור ע"י מעשה כל דהו, אבל אם הי' הבהמה שלו מילתא דפשיטא הוא שבתחלת השחיטה נאסר. והנה גם בזה מצינו מחלוקת בין רש"י ותוס', דרש"י כתב (בב"ק ע"א ע"ב) דפריך הגמ' שוחט לעבודת אלילים כיון ששחט בה פורתא אסרה, אידך איסורי הנאה נינהו כו', ופירש"י משום דס"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו', ומשמע מדבריו שאם היה הדין שאינה לשחיטה אלא לבסוף, לא נאסרה בתחלה משום זבחי מתים עד גמר הזביחה, וכ"כ רש"י מפורש (בע"ז ל"ד ע"ב) גבי גבינת בית אונייקי דאמר הגמ' באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שלכך אמר באומר בגמר זביחה משום דריש לקיש לטעמיה דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, הרי דעת רש"י שכל הטעם שנאסר מתחלת השחיטה הוא רק למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמנם התוס' בב"ק שם ד"ה כיון ששחט כתבו דאפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסרה בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמרינן בהשוחט עשה בה מעשה אסרה עכ"ד

וראוי להתבונן בסברת רש"י, דלכאורה צדקו דברי התוס' בראיתם מחולין, דעיקר הטעם משום דמעשה כל דהו אסרה, א"כ מה תלוי זה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף

והנראה לענ"ד לבאר בזה, דדברי רש"י צדקו מאד, דעיקר הטעם דבעינן מעשה הוא לענין שאין שלו, שיהיה יכול לאסור כמו שלו, והנה במשתחוה לבהמת חברו הוא עושה אותה לע"ז, ולכן נאסרת מחמת זה לגבוה תומ"י שהיא נקראת נעבד, אך מחמת שהיא אין שלו וע"ז מהני המעשה שניסך לה בין קרניה וכדומה, ולכן היא נחשבת נעבד מחמת זה אף שהיא אין שלו, ובמקום שעובד בהבהמה את ע"ז אחרת, לא נוכל לקרותה בשם נעבד, שהרי היא לא נעבדה רק כשזובחין אותה לע"ז וע"י הזביחה עובדין בה לע"ז מיקרי זה תקרובת ע"ז ונאסרה, ולכן סובר רש"י כיון שעיקר איסור הזביחה הוא מקרא דזובח וגו' יחרם, ומרבינן מבלתי לה' לבדו דבעינן כעין עבודת פנים, היינו זובח ומקטר ומנסך וכדאיתא בסנהדרין (ס' ע"ב) מה זביחה שהיא עבודת פנים ולכן לא נחשב עבודה כלל כי אם שזובח כשחיטה גמורה הנעשה כיוצא בה בעבודת פנים

והנה איתא בסנהדרין (ס"ב ע"א) "אחת זביחה, מאחת סימן אחד", ופירש"י שם כגון שחט סימן אחד לע"ז דאשכחן ליה הכשר גבי שחיטת העוף בפנים, א"כ חזינן שכל שלא אשכחן כוותיה בפנים לא חשיב עבודה להתחייב עליה, נמצא שלענין להתחייב בעבודה זו של הזביחה, בעינן לכל הפחות סימן אחד שהוא כעין פנים בחטאת העוף, אבל פחות מזה לא מיקרי עבודה ואין חייב עליה זולת אם יהיה דרכה לעובדה בכך

ומעתה יש לחקור האיך הוא לענין לאסור אותה הדבר, אם זה תלוי במה שהוא עבודה. והנה איתא בסנהדרין (ס' ע"ב) אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אימא יצא השתחואה ללמד על הכלל כולו, וכ"ת זובח למה לי, דמחשבין מעבודה לעבודה דאיתמר השוחט כו' ר' יוחנן אמר אסורה ר"ל אמר מותרת, הניחא לר' יוחנן אלא לר"ל בעי קרא מתקיף לה ר"פ כו' ע"כ לא אסר ר' יוחנן אלא בהמה אבל גברא לאו בר קטלא הוא ואתי קרא לחיובי גברא, מתקיף לה רב הונא בריה דרב איקא ע"כ לא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר עכ"ל הגמ'. וא"כ רואין אנו שלדעת רב חנן ואביי תלוי זה בזה, שמה שנאסר הוא בר קטלא ומה שאין בר קטלא אין נאסר, ולדעת ר"פ יש לומר שאיסור בהמה הוא יותר מחיוב מיתה, ורב אחא בריה דרב איקא סובר איפכא שיותר יש לחייב העובד מלאסור הבהמה, וא"כ לדעת רבא בר רב חנן ואביי ולדעת רב אחא בריה דרב איקא זאת היא פשיטא, שאם אין כאן חיוב מיתה ממילא אין נחשב עבודה לאסור הבהמה, רק רב פפא קאמר איפכא וא"כ הוא יחידאה לגבייהו, ולכן שפיר סובר רש"י שלענין לאסור הבהמה תלוי בזה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם אינה לשחיטה אלא לבסוף, שכיון שביארנו שלענין קטלא בעינן דוקא זביחה כעין פנים, ואם בפנים נחשב השחיטה מתחלה ועד סוף, גם לענין לאסור הבהמה בשחיטה לע"ז יהיה כן, ואם אין לשחיטה אלא לבסוף גם בענין שחיטה לע"ז יהיה כן

והנה דעת הרשב"א בספר תוה"ב (שם בדף י' במשמרת הבית שם עמוד א') מביא הא דגבינת בית אונייקי דאמר הגמ' בגמר זביחה הוא עובדה, וכתב שם שהוא אליבא דריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכתב שם וכן דעת רש"י עכ"ל הרשב"א, וא"כ הרי מוכח להדיא שדעת הרשב"א כדעת רש"י, דהא דשחט בה פורתא אסרה תלוי אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף

ואחרי שבארתי דעת רש"י והוכחתי שגם הרשב"א סובר כן, אקדים עוד הקדמה אחת, דענין ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הוא דוקא אם השחיטה נגמרה לבסוף, אז מתחיל האסור מתחלתו, אבל אם השחיטה לא נגמרה, אז אין תחלתו כלום, וכן מבואר ברש"י (חולין מ' ע"ב) ד"ה מחתך וכן שם (כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה כגון ובב"ק (ע"ב ע"א) בתוס' ד"ה דאי, ומעתה אם ישחט לע"ז כל שיעור השחיטה, אז למאי דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נאסר מתחלתו בעת התחלת השחיטה, אך אם השוחט ישחט רק מקצת הסימן לע"ז ויותר לא שחט לא נאסר כלל, ומעתה אתי שפיר הכל ששם (בחולין מ') בהא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז שבאמת גמר כל השחיטה לע"ז נאסר מתחלתו במעשה כל דהו, דכיון שישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל פורתא ופורתא שם שחיטה על זה מתחלתו ויכול לאסור בזה של חברו ע"י המעשה כל דהו, משא"כ היכא ששוחט אחד לע"ז רק מקצת הסימן, ויותר לא שחט, בזה לא יאסר משום שחיטה לע"ז כיון שלא נשחט רק מקצת סימן ונבטל השחיטה לגמרי, ולא נקרא זה שחיטה לע"ז ומש"כ רש"י בחולין (מ' ע"א) ד"ה בהמת חברו והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן, נפרש בתרי אנפי, א', שכוונת רש"י שהאיסור חל עליה בחצי הסימן, מ"מ אימתי יחול רק כשנגמרה השחיטה לבסוף, או שמיירי בעושה את הבהמה גופה לע"ז, או שמיירי במקום שדרך הע"ז לעבוד אותה בחיתוך כל דהו בבהמה שנאסרה בכך, וכוונת רש"י הוא רק שדין מעשה חשוב אף בחצי הסימן, אבל כל שבאים עליה סתמא משום תקרובת ע"ז סתמא, אם נגמרה השחיטה חל האיסור מתחלתה לשיטת רש"י והרשב"א, אבל אם לא נגמרה אז חצי הסימן לא חל עליו תקרובת ע"ז, שהרי השחיטה נתבטלה

ומעתה אתי שפיר דברי הרשב"א בהא דהתחיל הפסול וגמר הכשר, דאפילו בשחיטת מין אם לא שחט בדבר שעושה אותה נבלה או טרפה, כיון שלא שחט רק מקצת הסימן לבדו לא יוכל לאסור מצד תקרובת ע"ז, הגם שסתם מחשבת מין לע"ז, מ"מ במקצת סימן לא חל עליו שם תקרובת ע"ז, רק אם שחט מקצת הוושט מה שעושה נבלה או טרפה (לפ"ד דנקובת הוושט הוי רק ערפה) אז נאסר מצד