באר משה (דנשבסקי) א יד

הפקיעה התורה מאתו חיוב המעשרות, וא"כ ממילא יהיה מותר מה"ת למכור לנכרי ג"כ, אך לשיטת ריב"ם שבלוקח אחר מירוח חייב הלוקח לעשר מה"ת, וא"כ יש לומר שדי לנו המיעוט של ואכלת ולא מוכר רק להפקיע החיוב מבעל התבואה לעשר, היינו במוכר לישראל והחיוב יהיה מוטל על הלוקח לעשר, אבל במוכר לנכרי שמפקיע לגמרי התבואה ממצות מעשר, יש לומר שיוכנס באיסור הנאה של כילוי שאסרה התורה להדליק בטבל שמכלה הטבל בלא הפרשת המעשר והתרומה, ומטעם זה יהיה אסור למכור ג"כ לנכרי מה"ת, שהרי מכלה הטבל בלא הפרשת תו"מ, ובאמת דבר זה אין במשמע, שלא הזכירו הראשונים שלשיטת ריב"ם יהיה אסור מה"ת למכור לנכרי, ונראה מזה דאמרינן כיון שגילתה התורה שהמוכר אין עליו חיוב הפרשה, אף שבאמת מוטל על בעל התבואה מצות הפרשת תו"מ גם בלעדי היתר אכילה, וא"כ הרי גילתה לנו התורה שכל שמוכר תבואתו נפקע ממנו חיוב הפרשת תו"מ מה"ת, וממילא מותר הוא גם במכירה לנכרי ולא איכפת לן מה שאח"כ יהיו כלים בלא הפרשת תו"מ

אמנם הא קשיא לן מש"כ הר"ש (פ"א דפאה מ"ו) והוכיח זה מן הירושלמי, שכי היכי שמן התורה מותר למכור בלא הפרשת תו"מ, כן מותר לזרוע ג"כ אחר מירוח מה"ת בלי הפרשת תו"מ, ואמאי הא זה הוא הנאה של כילוי שאסור בטבל, ומאי שנא זריעה מן הדלקה בטבל טמא דאסרינן זה (שבת כ"ו ע"א) מדרשא דקרא משמרת תרומותי, ואולי יש לדחוק וליישב אשר זריעה לא מיקרי הנאה של כילוי, לפי שעומד לכך אשר יזרע ויצמח מזה תבואה שיוכנס בחיוב מעשר:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ב דמעשרות ה"א) דהא דאמרינן ואכלת ולא מוכר, היינו שגמרן למוכרן, וז"ל שם "אינו חייב מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם". ולפ"ז יתכן ג"כ בהא דהזורע שהוא פטור ג"כ מה"ת כמו מוכר שיהי' ג"כ באופן זה שגמרן ע"מ לזרעם, ולפ"ז לא יקשה מה שהעירותי למה לא יאסר מצד הנאה של כילוי, דהא כל שגמרן ע"ד למכור או לזרוע באופן זה לא ירד עליו שם טבל ולא הוקבע עליו חיוב מעשרות, ולכן אין עליו איסורא של הכילוי ולהנות ממנו. אך במקום שבעת הגמר של התבואה הי' כדי לאוכלן שנתחייב אז במעשר וחל עליו חיוב הפרשת מעשר, אסור אחר כן בהנאה של כילוי וגם במכירה, וגם אם עבר המוכר ומכר קודם שעשרן לא נפקע חיובו. וא"כ לפ"ז ההפרשה חשוב מצוה בעצמותה, רק שענין האכילה הוא גדר ותנאי המחייבו למעשר, שכל שלא גמרן ע"מ לאכול לא חל ע"ז חיוב ההפרשה: [אמנם מדברי רש"י (גיטין מ"ז ע"ב) שכתב וז"ל שם דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא, אלא א"כ אוכלן או פוסק דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא" עכ"ל, וא"כ נראה שדעת רש"י שהפרשת תרו"מ אינה רק תיקון האיסור, מ"מ נראה שאפשר ליישב כוונת רש"י שאימתי חל עליו חיוב הפרשת תו"מ שמתחלה בעת גמר מלאכה היה לדעת דבר דקא משתרשי ליה, הן אכילה או מכירה מדרבנן מיחייב, אבל אם מתחלה בעת גמר לא עמד להיות לו לדבר דקא משתרשי ליה לא חל עליו חיובא דהפרשת תרו"מ, ולכן חלקו של הא"י הגם שאין מפקיע מיד מעשר שאין קנין לא"י להפקיע מיד מעשר, מ"מ אין עליו חיובא מזה, מפני שמעולם לא עמד שיחול חיוב עליו, אבל אם מתחלה בעת גמר מלאכה היה לצורך דבר שמשתרשי ליה, חל עליו חיובא, וממילא הוא מצוה גם כשלא ירצה לתקן לאכול עמנו]

ויש לעיין לפי שיטת הרמב"ם אם גמרן ע"מ למכרן ואח"כ נמלך לאכלן אם מתחייב במעשר מה"ת, או כיון שהגמר לא הי' באופן החיוב, אין יורד עליו שום חיוב לעשר, והוה זה כפירוש שלא נגמרו שאין חייב מן התורה גם באכילת קבע

ונראה לענ"ד להוכיח שהיכא שנמלך לאכלן מתחייב במעשר מה"ת, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, והוא מדאצטריך קרא תבואת זרעך להוציא הלוקח, ולשיטת הרמב"ם מיירי זה בלוקח אחר מירוח, ואם נאמר שמדרשא דואכלת דמפקינן מוכר שהוא בגמרן ע"מ למכור לא חל עליו חיוב כלל אפילו גבי מוכר גופיה אם נמלך לאכלן אף שגביה הוא תבואת זרעך והיאך יתחייב הלוקח, אלא ודאי שצריך לומר שכל שנמלך אחר שגמרן למכור ונמלך לאכלן חל עליו חיובא דמעשר, היינו שאסור לאכלן בלא מעשר, ולכן הייתי אומר שגם בלוקח הדין כן, כל היכא שהלוקח עומד לאכלן חל עלי החיוב של הפרשת מעשר או האיסור לאכלן בלא מעשר, וע"ז בא הכתוב תבואת זרעך, ולא לוקח, שעל הלוקח אין חיוב הפרשה ולא איסורא של טבל לפי שאינו תבואת זרעך

ובאמת לפי שיטת הרמב"ם מיושבת קושית בעלי התוס' שהקשו (ב"מ פ"ח א' ד"ה תבואת ובר"ש פ"א דפאה) על שיטת ר"ת למה אסרו דמאי, הא מד"ת לוקח פטור ממעשר ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר, שחששו פן ימכור מי שגמר מלאכת לאכול ואח"כ מכרן שבזה חייב מד"ת. מיהו אכתי יש לעיין דא"כ יהיה בכל לוקח דמאי ס"ס, שמא גמר מלאכתן כדי למוכרן ושמא תיקנם, וזה יהיה תרי ספיקי לענין דאורייתא וחד ספיקא מדרבנן, ועוד שספק הראשון שמא גמרן כדי למוכרן, הוא ספק שראוי לומר שכן היתה דעתו מתחלה, כמו שאנו רואין בסוף שמכרן, ולמה נתלה שהיה שינוי בדעתו שמתחלה חשב לאכלן ואח"כ נמלך למוכרן

ולכן נלענ"ד לומר עפ"י שיטת הרמב"ם, שכל שגמר מלאכתן לאכלן לעצמו וגם למכור מזה אשר יותר לו, בזה גם חלק הנמכר חל עליו חיוב גמור ולא נפקע מאתי חיוב המעשר, שנכלל בכלל ואכלת, ואימתי נפטר המוכר רק כשהיה הגמר מלאכה רק למכרן לבד, ולכן שפיר יש לחוש בדמאי, שזה ע"פ רוב דרך בעלי תבואות שגומרין מלאכתן לצורך עצמן וגם למכור, ולא למכרן בלבד. ומסתבר לומר כן, שאם נאמר שכל הגומר מלאכתן לעצמו וגם למכור, חלק הנמכר יהיה פטור מד"ת, א"כ יהיה תלוי דין זה בברירה, וגם יהיה בכל מעשר פירותיו, חששא דמן החיוב על הפטור, אלא ודאי שצריך לומר כמש"כ, שכל הגומר מלאכתן של פירותיו לאכול וגם למכור חשיב זה לעצמו ומתחייב בכל מה"ת: מיהו היכא שרוב תבואתו עומד למכירה בעת גמר מלאכתו רק המיעוט יקח לעצמו, בזה צ"ע אולי חשוב זה נגמר למוכרן ורק על מה שיקח לעצמו יחול אח"כ החיוב, היינו שיהיה אסור משום טבל מה שיקח אח"כ לעצמו וכמו שכ': היוצא מכל האמור, שמוכח מזה שהפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית על בעל התבואה, לבד תיקון האיסור, כדעת הט"ז והגר"א ז"ל שהבאנו לעיל: סימן ב המחבר (סימן ב' סע"י) הביא דינו של הרשב"א בתו"ה בהתחיל הפסול לשחוט וגמר הבשר פסולה, במד"א שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה כו'

הנה ברשב"א שם בתוה"א נאמר כגון מין או כותי, והקשה הב"ח והובא בט"ז (ס"ק י"ד) אמאי נקט מין כיון שסתם מחשבת מין לע"ז, ובמעשה כל דהוא נמי אסורה בהנאה, אפילו התחיל בדבר שאין עושה נבלה, והט"ז תירץ דמעשה כל דהו לאו דוקא אלא בעינן סימן אחד, והוכיח מל' הרמב"ם (בפ"ח מהל' ע"ז ה"א) שכתב כגון סימן א'. והש"ך בנה"כ האריך להוכיח בראיות ברורות מסוגיא דחולין (דף מ') דאפילו