באר משה (דנשבסקי) א קמח

לספק טומאה ברה"י כודאי, ולכן הנזיר מגלח ע"ז וא"כ נראה שגם הכהן מוזהר ע"ז דהא איתקשי להדדי בכללא שכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר ע"ז וא"כ גם בס"ס יהיה הנזיר מגלח לפי שיטת התוס' שדין ספק טומאה ברה"י כודאי הוא גם לענין נזיר, וממילא יהיה הדין שהכהן מוזהר ע"ז

אמנם נראה לענ"ד שיש לומר שמ"מ אין הכהן מוזהר על ס"ס והוא שבענין אזהרה להכהן שלא ליטמא, יש בזה שני דברים, והוא שהתורה אסרה לכהן מלהיות טמא למת, ולכן אין לו לעשות שום מעשה הגורמת לו שיהיה אח"כ טמא למת, וע"כ אמרינן לדעת ר' עקיבא לפי גירסא אחת, או דעת ר"ט, שדוקא ליום מחר שנטמא אז הוא לוקה, אבל לא באותו היום, היינו שעיקר הלאו שלא יגרום טומאה זו וכשהוא טמא, אם באותו היום שאין גורם לו תוספת טומאה מחמת זה, אין לוקה ע"ז, אבל למחר כיון שגורם תוספת טומאה ע"כ יש עליו הלאו, ודעת מי שאומר שגם באותו היום יש עליו עוד לאו כשפורש מאותו המת ראשון ונטמא עוד בטומאה של המת שהוא לוקה. ונראה לענ"ד לבאר הדבר ששני דברים יש באיסור מה שמטמא הכהן או הנזיר, היינו עצמית הדבר מה שמטמא עצמו למת, ומה שגורם עליו הטומאה, ומעתה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים כר"ע שאמר באותו היום אין עובר כשהוא כבר טמא למת, זולת כשבא אל אהל המת הוא עובר משום לא יבא לבד איסור הטומאה, נראה לענ"ד לומר בסברא ישרה, שאיסור טומאה ברה"י שנחשב כודאי לענין כהן לא נוכל לבא עליו לחושבו כודאי שכהן יהיה מוזהר עליו, והוא רק מטעם שמתהוה טמא שעושה מעשה שגורם לו ע"י זה דין שנעשה טמא למת וכיון שהדין הוא שברה"י עשה התורה הספק כודאי ונעשה טמא למת בהחלט, ממילא הוא באיסור ע"ז שגורם שנעשה טמא, שזאת אסרה לו התורה, אבל מאיסור ביאה שהוא איסור נפרד על עצם המעשה זולת גרמת הטומאה בזה הוא ככל איסורי תורה שהספק ספק הוא, ואין שייך ע"ז לומר שהוא ודאי נחשב, וא"כ לענין דינא לדידן שגרמת טומאה אין כאן במעשה הכהן שמתטמא למת שהרי בלא"ה הוא טמא ותוספת יום טמא ג"כ אין לו משום שאין לנו מי חטאת לטהר עצמו, ולכן סובר הראב"ד וסיעתו שבזה"ז אין כאן איסור טומאה מה"ת, משום שאין לנו מי חטאת, והרי הוא כנטמא בו ביום זולת איסור ביאה באהל הטומאה שיש גבי נזיר משום לא יבא זולת הטומאה שהוא עובר משום לא יטמא, וא"כ יש להקל בכהן בס"ס של טומאה ברה"י וכמש"כ, אלא אפילו גם להסוברים שכל שפורש מן הטומאה יש עליו משום לא יטמא כשמטמא עצמו למת אפילו בו ביום, נלע"ד לומר כמש"כ ששני דברים נכלל באיסור לא יטמא עצמית המעשה וגרמת הטומאה, ומצד גרמת הטומאה אין איסור בזה"ז על כהן רק משום עצמית המעשה בעת שמתחבר לטומאה, ובזה אין לנו לבוא על טומאה ברה"י לעשות כודאי את הספק אלא רק מה שמצינו בהתורה שמתהוה עי"ז טמא בודאי, אבל על עצמית המעשה בזה לא מצינו בתורה שהוא נחשב כודאי שיש כאן מת שנאמר שמתחבר עתה לטומאה, ומה שהוא נעשה טמא אין על זה איסור בזה"ז, ולכן יהיה בזה"ז דין טומאת מת לכהן ככל איסורי תורה שמותר בס"ס, זהו הנראה לענ"ד, ודו"ק: סימן נד ראיתי לבאר בענין טומאה בחיבורים אם הוא מדאורייתא ואם שייך דין טומאה בחיבורים לאיסור טומאה לכהן ויתבאר בע"ה

הנה הנוגע במת או הנטמא באהל ומשא, והשני הנוגע בנוגע הראשון, או בהנושא או בהנטמא בטומאת אהל, שהשני טמא טומאת ערב, לבד במקום שהראשון הוא כלי או שהשני הוא כלי, שאז משתנה הדין כאשר מבואר במשנה (פ"א דאהלות) וכאשר יתבאר אי"ה להלן

אמנם בעת שהראשון עדיין הוא מחובר להטומאה אז השני ג"כ טמא טומאת שבעה וכדאיתא בע"ז (דף ל"ז ע"ב) דאמרינן שם בגמ' משמיה דרב נחמן דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא טומאת שבעה, ועיין תוס' שם ד"ה דיקרב שכתבו שם, שגם לפי המסקנא דאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן, לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא, אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי, וכן משמע בנזיר בפ' ג' מינים עכ"ד, וא"כ לדעת התוס' באדם השני הנוגע בעוד שהראשון הוא בחיבורין להטומאה של מת טמא טומאת שבעה מה"ת

אמנם שיטת הרמב"ם בפי' המשנה פרק א' דאהלות משנה א' אינה כן, וז"ל שם ומדברי סופרים שהוא כאשר נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת, הנה השני ג"כ טמא טומאת ז' עכ"ל, הרי שסובר שדין טומאה בחיבורין הוא רק מדברי סופרים שלא מה"ת, ופליג אסוגיא דע"ז דאיתא שם דטומאה בחיבורין הוא מה"ת, וכן איתא ברמב"ם (פרק ה' מהל' טומאת מת הלכה י"ב), ועיין בכ"מ שם שמביא בשם הר"י קורקוס ליישב שלא תקשה על הרמב"ם מסוגיא דע"ז (דף ל"ז ע"ב), משום שטעם רבינו הוא משום דבתר הכי איתא בגמ' אמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן וכו', ואחר שאמר רבא כן מתבטל כל מה שאמרו מתחלה משמיה דרב נחמן, וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, דמשמע ליה יטמא שבעת ימים ליתא, אלא יטמא עד הערב קאמר, ע"כ דברי הר"י קורקוס שבכ"מ שם, אלא שהכ"מ העיר על זה מהא דאיתא בב"ק (דף כ"ה ע"ב) דיליף רבא שכל טומאות שמטמאים במת לא יהיו פחותים מן שבעה ימים, ועיין שם שנדחק לחלק

אמנם שיטת הראב"ד בהשגות שם הלכה ד' ז"ל "אנו אין לנו אלא או בחרב או בחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין" עכ"ל, הרי מוכחים דבריו שס"ל טומאה בחבורין הוא מה"ת, ויש לעיין על דברי הראב"ד מדוע בהלכה א' שכתב הרמב"ם אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין מחובר במת שניהם טמאים טומאת ז', לא השיג על זה הראב"ד שלא כן הוא רק שהוא מה"ת, ובסמוך נבאר בע"ה בזה

והנה בהא דאיתא במתניתין דאהלות שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב, הוא אדם באדם, ושם במשנה ב' כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת ז', והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, ובאמת אם נימא שדין טומאה בחבורין הוא מה"ת, היה יכיל להשמיעני שלשה במת ע"י אדם, שאדם הנוגע באדם הנוגע במת בעודו בחיבורין טמאים שניהם טומאת ז', והשלישי הוא טמא טומאת ערב אם אדם נוגע בו., ומדלא חשיב התנא כה"ג, יש לומר שמזה דייק הרמב"ם שהוא רק מדברי סופרים והתנא דינים דאורייתא קתני

אך לפ"ז יקשה על הס"ד בגמ' אליבא דרב נחמן שטומאה בחיבורין הוא מה"ת למה לא חשיב התנא בכה"ג שלשה במת ע"י אדם

ויש לנו לחקור לשיטת הסוברים שטומאה בחיבורין הוא מה"ת, ואדם באדם בעודו בחיבורין למת השני טמא טומאת ז' מה"ת, היאך הדין אם השני יגע בכלים, אם לאותן הכלים יש להם הדין כמו כלים הנוגעים באדם הנוגע במת גם לאחר שפירש מן המת, שהוא נעשה אב הטומאה