באר משה (דנשבסקי) א קמז

הספק בשניהם ע"י חד גברא גם בלא בת אחת שניהם תלויות, אך לפי תירוצו של הצל"ח ע"פ דברי התוס' דלעיל, גם שם בטהרות הוה ג"כ מדרבנן משום דהטעם הוא רק משום דחשיב כבת אחת, ומה שהוצרכו התוס' לאוקמי במקום שהוא מדאורייתא ספק טומאה משום שהגמ' (בכורות דף ל"ד) קאמר עלה דבקראי פליגי את משמרת תרומותי כו' ולכן הוצרכו לאוקמי ברה"י ובנגע באחד מב' חביות

אך באמת לענ"ד לולא דבריהם ז"ל נראה לומר בזה, דהא ודאי אם היה חבית תרומה טמאה ודאית וחבית טהורה ודאית, ואח"כ נתערבו שניהם ביחד, מסתברא שבזה לא היה דין ספק טומאה ברה"י ולא ספק טומאה בר"ה, רק יש בזה חתיכה מב' חתיכות דאיקבע איסורא והוה ספק תורה על שניהם, ובכה"ג ודאי המה תלויות מה"ת לא אוכלין ולא שורפין, וא"כ מעתה במקום שהיה שתי חתיכות או שני חביות ונגע טמא באחד מהם, כיון דאחד מהן ודאי טהור ואחד מהם ודאי טמא דהוה איקבע איסורא, יהיה ג"כ הדין שבין בר"ה ובין ברה"י תלויות הן מה"ת לא טמא ודאי ולא טהור ודאי, והא דבשני נזירים בראו אחד מהם שנטמא דאמרינן בגמ' שבר"ה שניהם טהורים, משום דבגברי לא שייך דין חתיכה מב' חתיכות שכל אחד ואחד נידון בפ"ע, ולכן גם בבאו בבת אחת המה רק מדרבנן טמאים, אבל מדאורייתא שכל אחד נידון בפ"ע בהלך באחד משני שבילין הוא טהור וממילא גם הטהרות שעשו שניהם טהורות מדאורייתא ג"כ, כיון שבאו מכח מי שכבר נטהר מצד ספק טומאה בר"ה, וכן מה שמחמירים באחד שעשה טהרות בשני פעמים גם בזה אחר זה, ואמרינן דכבבת אחת דמי, משום שבא ע"י אדם אחד, משום דזה קרוב להיות דומה כאלו היה נולד בבת אחת טומאה ודאית באחד משני חתיכות, שזה הוא מה"ת תלויות בין בר"ה בין ברה"י, ונמצא לפ"ז שדינם של התוס' נכון גם לפמש"כ שאין אנו מצריכים לחלק בהאי כללא שלא טימא הכתוב ספק טומאה ברה"י רק במקום שאפשר להיות כן כו' ולחלק בין ספק ברה"י לטמא ובין ספק ר"ה לטהר בענין זה, מ"מ בענין חתיכה מב' חתיכות שנולד ספק בב' חתיכות שאחד טהור ודאי ואחד טמא ודאי, שאמרינן בזה איקבע איסורא דטומאה ואיקבע איסורא דשריפת תרומה טהורה ושניהם תלויות, וזה הדין יהיה גם כן בר"ה

וראוי לדעת שע"פ דרכינו שכתבתי, וכן לולי דברינו ג"כ ע"פ שיטת התוס', ימצא לפעמים דבר מחודש שהנוגע בהדבר טמא יהיה חמור ממה שנגע בו, היינו אם נגע אב הטומאה באחת משני חתיכות המונחות ברה"י ואין יודע באיזה מהם נגע ע"פ שיטת התוס', וכן במקום שנתערב ברה"י ככר אחד של תרומה טהורה וככר אחד של תרומה טמאה שנגעה באב הטומאה, שהדין שלא אוכלין ולא שורפין כפי מש"כ, וכן בגוונא של התוס' שא"א לטמא ברה"י את שניהם, ואם אח"כ נגע ככר של תרומה באחד משניהם וידענו באיזה ככר נגע, אבל שהוא ספק לנו אם הוא הטמא או הטהור וא"כ הככר שנגע באחד משני הככרות שלגביה הוה ספק טומאה ברה"י שמא נגע בטמא וישרפו אותו כדין ספק טומאה ברה"י, ואותו הככר יהיה רק תלוי ולא ישרפו אותו, ואין לומר שכיון שידעינן באיזה מהן נגע, אך הספק אם אותו הדבר טמא הוא או לא, אין בזה דין ספק טומאה ברה"י, משום שאין אנו אומרים דין ספק טומאה ברה"י רק במקום שהספק הוא במגע הטומאה ולא שהספק בטומאה עצמה, וע"כ לא יהיה להנוגע רק הדין כפי הדין של אותו הככר שנגע בו ז"א, כדמוכח מהתוס' נדה (י"ח א') ד"ה שליא שכתבו שם בסה"ד מאי איריא משום רוב אפילו מחצה על מחצה שורפין דה"ל ספק טומאה ברה"י דטמא, והא התם במגע אין כאן ספק רק הספק הוא בעצמות הדבר שנגע בו,, היינו מה שבבית אם הוא טמא או טהור, חשבינן זה לודאי לגבי הדבר שמקבל טומאה מזה ונחשב כודאי, וכן יש להביא ראי' מהא שמביא הר"ש במשנה בשם התוספתא, ט' צפרדעים ושרץ אחד פירש אחד מהן לרה"י ספיקו טמא ומפרש שם פירש לפנינו, ושם הרי יודעים אנו שבזה נגע והספק אם הוא טמא או טהור, אפ"ה יש לו דין טומאה ברה"י שמקרי טמא, מיהו יש לחלק ולומר דהיכא אמרינן שאף שהספק בעצמות הטומאה אף שהנגיעה היא ודאית מ"מ יש לזה דין ספק טומאה ברה"י, במקום שבעת מעשה היה אפשר לברר אם הוא טמא או טהור, וא"כ אין הספק רק על הנוגע אם בטהור נגע או בטמא, כגון בשליא שהיה אפשר לברר בשעת מעשה אם נימוק או לא, וכן בהא דשרץ וצפרדע היה אפשר להכיר בעת מעשה אם הוא שרץ או צפרדע, רק הוא לא התבונן אז וא"כ מקרי זה ספק מגע ברה"י, משא"כ במקום שא"א לברר והוחלט הדבר לספק, ולכן אין על הנוגע בו ברה"י לומר ע"ז ספק טומאה ברה"י, אחרי שאין על המגע ברה"י ספק רק הספק הוא על הטומאה ויהיה לזה דין הטומאה שנגע בזה שהוא רק ספק. אמנם מד' התוס' במנחות (דף כ"ז א' ד"ה שחוטה) אהא דאמר רב חסדא דשחוטה אין בטלה בנבלה היינו שיש שתי חתיכות נבלה וחתיכה א' שחוטה, ופי' התוס' דקבעי בר"ה ואין יודע באיזה מהם נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומדפירשו התוס' דווקא כשמונח בר"ה משמע דברה"י אין נפקא מינה מה שאין בטילה השחוטה שבין כך ובין כך ספיקו טמא, הרי מוכח דדין טומאה ברה"י שנחשב כודאי הוא אפילו בכה"ג שהספק הוא רק בהחתיכה והמגע ידענו באיזה מהן נגע, וא"כ יהיה חמור הנוגע מן הדבר שנגע בו והתולדה יהיה חמורה מן האב, מיהו אפשר שיש לחלק בין היכא שאנו צריכים לדון על הדבר המסופק שבו נגע הטהרות אם הוא טמא או טהור, שאז השני הנוגע בו יהיה דינו כמו הדבר שנוגע בו, משא"כ במקום שאין אנו צריכים לדון על אותו הדבר כמו בשליא ובספק שרץ וצפרדע שאין אנו דנין על גוף הטומאה מה הוא שאין בזה נפקא מינה לדינא רק על הנוגע בו מקרי זה ספק מגע. וצ"ע בזה

אמנם שיטת הרמב"ם מצינו בפי"ט מהל' אבות הטומאה ככר טמא שנתערב עם ככר טהור ואפילו במאה ככרות טהורות, כולן ישרפו, והוא שדעתו שכל מקום שיש ספק גמור שאסור ע"פ ד"ת, כמו בתערובות חד בחד או בדברים שאין מתבטלין מדרבנן שעשאוהו כשל תורה בחד בחד, או כקבוע שנחשב כמחצה על מחצה, בזה הדין דישרפו, וצ"ל לפי שיטתו בהא דחבית שנולד בה ספק טומאה דמיירי במקום שאמרו חז"ל שהן תלויות, ודרשא דמשמרת תרומותי דאיתא בבכורות שהבאנו לעיל נצטרך לומר שהוא אסמכתא, ואולי נאמר בשיטת הרמב"ם דקרא מיירי במקום שיש ספק שעומד להתברר ולע"ע לא נתברר אם הוא טמא או טהור שבזה היא תלויה מצד הדין, אמנם דברינו הקדומים לשיטת שארי המפרשים, שבמקום ספק גמור מן הדין לא אוכלין ולא שורפין, ורק ספק טומאה ברה"י שעשה ספק כודאי שורפין ע"ז

תבנא לדינא שכתבנו להסתפק לענין טומאת כהן אם הוא מותר לכנס בחצר שיש שם ספק ספיקא על טומאה שהוא מן טומאת מת והוא ברה"י, אם הכהן מותר לו לסמוך על הספק ספיקא ולהקל לכנס שם כמו שבכל איסורי תורה מותר בס"ס, או כיון שהיא ברה"י שאף בס"ס טמא ולכן אסור לכהן לכנס לשם כיון שמטמא אף בס"ס, והנה למש"כ והבאתי מספרי ומהירושלמי שגבי נזיר אין מגלח על ספק טימאה ברה"י ורק יש לו דין טמא בספק ולא עשתה התורה לענין גילוח נזיר ספק כודאי, א"כ ודאי שמותר לכהן לכנס בספק ספיקא כמו בכל האיסורין, כי איסור טומאה לכהן וגילוח נזיר איתקש להדדי, אמנם לשיטת התוס' שסוברים שבספק טומאה ברה"י הנזיר מגלח, וא"כ גם לענין נזיר עשתה התורה