באר משה (דנשבסקי) א קמה

כלל, ונראה לענ"ד לומר דזה תליא בפלוגתא של ר' הושעיה רבה ור' יוחנן, דר' הושעיה רבה דסבר דספק טומאה ברה"י הוא ספק לענין גילוח נזיר, ויש לו דין ספק טמא ובעי גילוח טומאה מספק, א"א לפרש דסככות ופרעות הוה ספק טומאה ברה"י דהא איתא במתניתין שאין סותר כלל, וע"כ מפרש דהוה טומאה דרבנן, משא"כ ר' יוחנן דסובר בנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא בעי גילוח כלל, ולכן מצי לפרש אליביה דסככות ופרעות הוה ספק טומאה ברה"י והוה תורה אצל תרומה, דעשה ספק כודאי, ולענין נזיר לא בעי גילוח כלל אף מספק, וקאמר ע"ז ר' ירמיה לענין מאי קאמר תורה הוא אצל תרומה, ומסיק ר' ירמיה אם ללקות פי' ללקות משום אוכל תרומה בטומאת הגוף, תני ר' צידונייא קומי דר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה משום דכיון שאין הנזיר מגלח עליה ממילא פטור הוא על ביאת מקדש ואכילת תרומה נאמר בלאו דבכל קודש לא תגע, שכולל אכילת תרומה ואכילת קדש, וכדאיתא (ביבמות ע"ה ב') ושם הוקש קדש למקדש כו', נמצא למסקנא דמלתא אפילו למה שנאמר דגמ' דילן סבר כר' הושעי' רבה, מ"מ לענין גילוח נזיר בספק טומאה ברה"י אין עליו רק ספק גילוח הטומאה כדין ספק טמא דאיתא (בנזיר נ"ט ע"ב)

וכן למדנו מדברי הירושלמי לפי מה שבארנו בע"ה ששני לן ספק טומאה ברה"י מספק הנולד בשני אנשים נזירים שראו אחד מהם שנטמא, שבספק טומאה ברה"י אליבא דר' יוחנן אין מגלח כלל אפילו מספק, ואילו בראו אחד מהן שנטמא והוא ברה"י מחויב כל אחד מהן לגלח ולסתור הנזירות מספק, לפי שאחד מהן טמא אפילו לדעת ר' יוחנן

עוד איתא שם בירושלמי פסחים סוף פרק האשה, יחיד שנטמא ובספק רה"י, ר' הושעי' רבה אמר ידחה לפסח שני, ר' יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, ואתייא כיי דמר ר' יוחנן נטמא בטומאת בית הפרס משלחין אותו לדרך רחוקה, ועיין פני משה שפירש דהא דמחשבינן בספק טומאה ברה"י כטומאה ודאית מדבריהם הוא, ובאמת הוא דחוק מאוד שיסבור ר' יוחנן שהדין של ספק טומאה ברה"י הוא רק מדרבנן, ולענ"ד נראה לומר ע"פ מש"כ בשיטת ר' יוחנן שספק טומאה ברה"י לגבי נזיר ולגבי ביאת מקדש אין עליו לתא דספיקא אליבא דר' יוחנן, וא"כ לגבי קרבן פסח מצד עצמית הטומאה אין נחשב לטומאת הגוף כלל, שעבור זה יהיה נדחה לפסח שני לר' יוחנן, כמו שאין נחשב לגבי נזיר ולגבי ביאת מקדש, רק שאין ראוי לאכילה מצד הדרשה כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא טהור ספק לא יאכל ולכן אין נחשב מחמת זה להיות נדחה לפסח שני, לא מיבעיא אליבא דר' נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא כדאיתא (בפסחים ע"ח ב') כיון דאין לו דין טומאת הגוף מצד הספק אלא אפילו אליבא דרבנן יש לומר כיון דטומאת הגוף אין לו עתה, ומצד שלא יהיה אח"כ ראוי לאכילה שמא יבוא אליהו ויטהרו, ולכן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, אמנם ר' הושעי' רבה לטעמיה דסבר שיש על הספק טומאה ברה"י ג"כ דין ספק של טומאת הגוף לענין נזיר וביאת מקדש ולכן שפיר נדחה לפסח שני

והנה בתר הכי קאמר בירושלמי שם ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח, ר' יוחנן אמר יעשו בספיקן ר' הושעי' רבה אמר יעשו בטומאה, והק"ע פירש שהטמאים יעשו לעצמן והטהורים יעשו לעצמן, וכוונתו ודאי שהטמאים הנזכרים היינו אותן הטמאים שנטמאו בספק טומאה ברה"י וצ"ע לפ"ז שלא נתבאר מה יעשו הטמאים הודאים, אם ידחו לפסח שני שמא הוא פסח הבא בטומאה ואם יעשו הפסח בראשון בטומאה הא אמר יעשו בספיקן, אך למש"כ נראה לומר דלר' יוחנן יש להם דין טהורים, רק שלענין אכילה כיון דרוב ציבור הוא כן, נדחה איסור אכילת בשר הנאסר לספק טמא ברה"י, ואולי סובר ר"י כרב חסדא דאמר (בפסחים ע"ט ע"א) מוטב שידחה טומאת בשר בלאו ואל ידחה טומאת הגוף בכרת, והכא בנדון ספק טומאה ברה"י אליבא דר"י כיון שאין עליו רק מה שהתורה עשה לו כודאי לענין איסור אכילת קדשים, מקרא דטהור ודאי הוא דיאכל הא טהור ספק לא יאכל, וניחזי אליבא דרב חסדא שם בנטמא הסכין בטומאת שרץ שהדין שיעשה בטהרה ולא ידחה טומאת הגוף שבכרת, דבזה ודאי הטמאים נדחים לפסח שני, וכן הוא לשון הרמב"ם (בפ"ז מהל' ק"פ הלכה ט') היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו כו' לא יעשוהו אלא הטהורים, ומשמע שיש לזה דין פסח הנעשה בטהרה וממילא מיעוט של הטמאים בטומאת הגוף נדחים לפסח שני, וה"נ יהיה הדין אליבא דר' יוחנן שאמר יעשו בספיקן, שהוא רק איסור על האכילה וזה נחשב שטומאת הגוף אין עליהם, יש להם דין פסח הבא בטהרה ונדחים הטמאים הודאים לפסח שני, ור' הושעי' רבה דסבר שיש עליהם דין ספק טומאת הגוף, מיקרי זה שפיר פסח הבא בטומאה וקרב בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק שנאמר שרק ספק טומאת הגוף הותר ולא ודאי, וכיון שהותרו הספיקות של טומאת הגוף, הותרו כולם ויש להם דין פסח הבא בטומאה

עוד שם בירושלמי אף ר' הושעי' מודה שיעשו בספיקן לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, והק"ע מפרש לחומרא שאף הטמאים יעשו בראשון והוא דבר פלא כיון שמתירין לטמאים שיעשו בטומאה הא זהו קולא שאם נחוש שהמסופקים טהורים א"כ אין רשאים לעשות הפסח בטומאת הגוף ולאכלו בטומאת הגוף שבכרת, מיהו אפשר לישב כונתו שבמקום שיש טמאים שלהם לא יהיה תקנה אם לא יעשו בראשון משום שמא הטמאים המסופקים טמאים הן ומתירין לעשות הפסח בטומאה לכל הטמאים וקרבן ציבור דוחה טומאה, משא"כ להמסופקים מחמירים עליהם לאכול בספיקן ולא מטמאים להם בודאי שמא טהורים הן באמת, אך מ"מ אין מדוקדק כל כך דברי הק"ע, שהרי בזה מה שעושין הטמאים בראשון אין זה מצד החומרא רק מן הדין הוא שיש לזה דין פסח הבא בטומאה, רק מה שמחמירים להמסופקים לעשות בספיקן ושלא יעשו בטומאה ודאית זהו החומרא

ולעיל בפ' כיצד צולין הל' ו' הקשה הק"ע על הרמב"ם (פ"ז מהל' קרבן פסח) שכתב ציבור שנטמאו בספק רשוה"י יעשו כולן בטומאה, שכתב הכ"מ ע"ז ירושלמי סוף פרק האשה ציבור שנטמאו בספק רה"י וכו' לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, ופסק רבינו כר' הושעי' דרביה דר' יוחנן הוא ע"כ, ולפי מה שפירשתי היה להרמב"ם לבאר שהטהורים עושין לעצמן, ולא ידעתי מה פירש הכ"מ בהא דאמר הש"ס ירושלמי לא אמר ר' הושעי' אלא לחומרין, ע"כ דברי הק"ע שם בשירי קרבן ולענ"ד צדקו דברי הכ"מ ופירושו בהירושלמי כך הוא, דהירו' מקשה אהא דאמר ר' הושעי' הכא יעשו בטומאה אף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן, הוא מה שאמר לעיל גבי ציבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו יעשו בספיקן, והתם מיירי ג"כ ברה"י שאילו היה זה בר"ה בכה"ג טהורין נחשבו, כדאיתא בריש פ' שני נזירים, ולמה שם אמר יעשו בספיקן וכאן אמר יעשו בטומאה, וזה מתמיה הירו' אף ר' הושעי' מודה שיעשו בספיקן כמו דאמר שם, ומשני לא אמר ר' הושעי' שם אלא לחומרין, פירושו שם גבי ציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו, הגם שלכל או"א יש לו דין ספק טומאה ברה"י וכמו שכתבתי דמיירי ברה"י והיה ראוי מצד הדין שיעשו כולן בטומאה, כמו דסבר ר' הושעי' הכא בספק טומאה ברה"י, רק מ"מ שם אמר שיעשו בספיקן מצד החומרא החמיר שם, היינו לפי