באר משה (דנשבסקי) א קמד

הנה בעזה"י ראיתי אשר בספרי מפורש נאמר אקרא שבפ' נזיר, "וכי ימות מת עליו, להוציא את הספק שהיה בדין ומה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי, ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא את הספק" ובתר הכי קאמר שם בספרי בסיפא בפתע פתאום, להביא את האונס שהיה בדין מה במקום שעשה ספק כודאי, לא עשה בו אונס כרצון, מקום שלא עשה בו ספק כודאי, אינו דין שלא נעשה בו אונס כרצון, ת"ל בפתע פתאום להביא את האונס, ע"כ. וא"כ הרי מבואר כאן שגבי נזיר בטומאת מת לענין הנאמר שם בכתוב, שסותר את הקודמים ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן לענין זה לא עשה בו הספק כודאי, ואין לומר שזהו הדרש הנאמר בגמ' (בפסחים פ"א ע"ב) וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו ולמעט טומאת התהום, ובזה מסקינן שם דקרא אסמכתא בעלמא, זה אין סברא לומר כן חדא דלשון ספק כודאי אין במשמע שלענין קבר התהום נאמר, ששם בקבר התהום גם ודאי טמא טהור, ועוד שאין שייך לדון על זה מסוטה דבסוטה אין שייך ענין התהום דהא ידעו בזה הנואף והנואפת, ודרשא דמחוורת עליו משמע עד דידע ביה איהו ולמסקנא בדין קבר התהום אפילו ידעי ביה אחרינא, וא"כ מה שייך על זה לדון מסוטה, הן שמדברי התוספות (בסוטה כ"ח ד"ה אינו) שהקשו ליכא למפרך נזיר ועושה פסח יוכיח שעשה בהן אונס כרצון דנפקא לן מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום, ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כודאי, ותירצו משום דטומאת התהום הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה ולא סתרינן ק"ו מהלכה, וא"כ משמע מדבריהם שלא ס"ל להאי לימודא דבספרי שלא עשה בו ספק כודאי או דמפרשי שהוא לענין טומאת התהום, ובאמת הלכה הוא וקרא אסמכתא בעלמא, אך זה לענ"ד א"א לפרש כן מטעמו טובא, חדא דהא שם בספרי אהא דאיתא בפתע פתאום להביא את האונס שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי כו' ואם האי שלא עשה ספק כודאי שגבי נזיר הכונה יהיה לענין טומאת התהום, היאך ילפינן מזה לדין הא אין דנין מהלכה, ועוד שכבר הקשיתי דהא אין שייך טומאת התהום לענין סוטה כיון דידעי בה הנואף והיא

ובעיקר קושית התוס' דנאמר טומאת מת בנזיר תוכיח שאף שעשה בו אונם כרצון ואפ"ה לא עשה התורה בה ספק כודאי, וא"כ היאך ילפינן ק"ו לטומאה ברה"י שיהיה בה ספק כודאי, לבד שבעניני ק"ו יש לומר שקים להו לחז"ל שיש על התוכיח זה איזה פירכא, ומ"מ נלע"ד שיש לתרץ שאין לומר נזיר תוכיח, מפני שבאמת מצינו הרבה איסורין בתורה, כגון בב"ח או איסור טרפה שנטרפה בהמה שעשו אונם כרצון שגם אם באונס נעשה חל האיסור, ומ"מ לא נעשה שם ספק כודאי, וצריך לומר שלימוד הדין הוא רק על סוג טומאה כי סוטה קרי לה רחמנא טומאה, וכן ענין הטומאות, ומעתה נוכל לומר שלכך לא קאמרינן נזיר תוכיח לפי שעצם ענין הטומאה גם הנזיר אם יטמא בספק טומאה ברה"י יחשב טמא, ובזה ודאי אמרינן שיצטרך להמתין עד שיטהר, שלא יהיה מביא הקרבן טהרה עד שיטהר מן טומאתו שנחשב כטמא ודאי כדין ספק טומאה ברה"י, רק שלא יסתור ויגלח תגלחת טומאה מספק, זהו גדר דין אחר ולא נחשב זה עיקר הטומאה שעל זה בא הספק, כמו בסוטה שהספק אם נטמאה מכאן ולהבא לבעלה או לא, וכן בספק טומאה ברה"י שהספק הוא אם נעשה טומאה מכאן ולהבא משא"כ בדין תגלחת נזיר וסתירת ימים הקודמים זה מלתא אחריתא, ואין זה עצם שם הטומאה המסופק, ולכן כיון שגילתה התורה מן עליו דבעינן דבר ברור ומספק אין סותר, בודאי לא נוכל לעשות יוכיח מזה לבטל דין ספק טומאה שנעשה כודאי מק"ו מסוטה, משום שיש לחלק כמש"כ

ואחרי שמדרשא דעליו מוכח שלא נעשה ספק כודאי גבי נזיר לסתור הקודמים, לכן נראה לענ"ד לפרש הפלוגתא של ר' יוחנן ור' הושעי' רבה שבירושלמי, גבי נזיר שנטמא בספק רה"י, שזה מודו תרווייהו שלא נעשה ספק כודאי כמו דאיתא בספרי, רק הפלוגתא דידהו על דין ספק רה"י גבי נזיר אם יש כאן ספק סתירה וגילוח טומאה, די"ל דהלימוד הועיל רק שאין נחשב כודאי בהחלט, אבל מ"מ ספק יש עליו וצריך ליסתר מספק וגם להביא קרבן טומאה בספק, דזה ודאי ספק טומאה ברה"י דין טמא יש לו וצריך הזאה שלישי ושביעי וטבילה, אך זה יש לחקור אם יש לזה דין כל הנחשבים במשנה (בנזיר נ"ד א') שאין סותר ואין מגלח תגלחת טומאה ולנהוג נזירות טהרה ולגמור התגלחת טהרה צריך להמתין עד שיגמורו ימי הטומאה, או שאין זה דומה לשם, דשם ידעינן שהטומאה אין סותרת ואין כאן במה לסתור הנזירות בבירור, משא"כ בהא דספק טומאה ברה"י שיש כאן ספק אולי נטמא וסותר לנזירותו ויהיה לו דין ספק טמא, הנאמר במשנה (נ"ט ע"ב) שיש עליו חיוב גילוח תגלחת טומאה מצד הספק, ובזה פליג ר' הושעי' רבה ור' יוחנן, דר' הושעיה רבה סבר כיון שיש עליו דין טומאה לענין כל דיני טומאה, ולענין נזיר אף שלא נעשה בו ספק כודאי, מ"מ יש עליו חיוב גילוח של טומאה מספק, ור' יוחנן סבר כיון דהתורה לא עשה בו ספק כודאי וממילא לענין ביאת מקדש פטור, ולכן אמרינן גם לענין נזיר אין עליו תורת גילוח כלל מספק, כי היכא דלענין ביאת מקדש אין הספק עושה שום חיוב כלל, וזהו דקאמר שם בירושלמי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ולכאורה קשיא הא תנא יליף ביאת מקדש מנזיר וכן נאמרה ההלכה, והיאך יליף ר' יוחנן גילוח נזיר מביאת מקדש, ובפרט לפי דברי הספרי עיקר הדרש להוציא הספק בנזיר נאמר, אך למש"כ שהפלוגתא של ר' יוחנן על ר' הושעי' רבה הוא לענין ספק גילוח, שר' יוחנן סבר שאין עליו דין גילוח של טומאה אפילו לספק, וע"ז מייתי ר' יוחנן הוכחה לדבריו דהא ביאת מקדש מדמין לנזיר וא"כ כי היכי אשר בנזיר לא נעשה ספק טומאה ברה"י כודאי, ה"נ לענין ביאת מקדש ושם אף ספק חיוב אין שם, דהא אין אשם תלוי בביאת מקדש וא"כ הספק לענין ביאת מקדש אין נחשב כלום, ולכן בנזיר ג"כ נאמר הכי שהספק אין בו שום חיוב, ובתר הכי קאמר בירושלמי בפסחים היי דינו ספק, פירושו הא מצינו במשנה שיש ספק טמא בנזיר שמסופק בו בדין סתירה וגילוח, ר' יוחנן אמר ראשה דפרקא, פירושו כהא דשני נזירים שיש אחד, בהם ודאי טמא שסותר נזירותו ובזה חשוב ספק גילוח טומאה, אבל באחד שנסתפק בו אין בו דין גילוח טומאה אפילו מספק וכנ"ל, ור' הושעי' רבה אמר ההן דהכא פירושו כל ספק טומאה ברה"י הוא ספק נזיר טמא, לענין שצריך גילוח וסתירה מספק, זהו נראה הפירוש המחוור בירושלמי לענ"ד

ובירושלמי (נזיר פרק ז' הלכה ג') אמר ר' יוחנן סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, ר' ירמיה בעי אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין, אם ללקות תני ר' צידונייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה, כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ועיין פני משה שכ' דמיניה מוכח דאכילת תרומה שוה כמו ביאת מקדש, וכן פי' שם דסככות ופרעות ספק דאורייתא הוא אליבא דר' יוחנן

ובאמת בגמ' דילן (נדה דף ס"ח ע"ב) מבואר דסככות פרעות הוה דרבנן ומדאורייתא לאו אהל הוא