באר משה (דנשבסקי) א קמג

עליה משום זונה מצד איסור הסוטה שנעשה כודאי, מ"מ לא יקשה הא דר' מתיא בן חרש, שהרי זאת כתבו התוס' שלהקל לא נעשה כודאי וכאן בכהונה הלא יצא קולא ג"כ כשנחשוב לודאית נפסלה לכהונה, שא"כ הבנים שיולדו ממנה מן הכהן יהיו חללים, ויהיו מותרים לטמא למתים ולישא האסורים לכהונה, וע"כ לענין זה אין דנין בהחלט כודאי נבעלה, ובניה מכהן יחשבו לספקי חללים וספקי כהנים לחומרא, וא"כ נפקא מיניה בזה שחדית ר' מתיא בן חרש, שבמה שבא עליה באיסור שעשתה התורה כודאי נעשית בזה גופא זונה גמורה, וממילא יהיו בניה מכהן חללים גמורים, אך באמת נראה לענ"ד שא"א לומר כן לישב בזה הא דר' מתיא בן חרש, דהא גם לולא מה שבעלה בא עליה בדרך, יהיו ג"כ הבנים חללים ודאים כיון דאסורה לכהונה, והכהן שעובר והוא עמה באיסור זה שעובר על הא דונטמאה לכהונה, תיעשה בזה חללה, וכי היכי דלר' מתיא בן חרש במה שבעלה בא עליה ועבר על האיסור של ונטמאה שנאסרה עליו בהחלט מצד ספק, נעשית ע"י זה זונה גמורה, שגם לענין קולא שיצמח מזה היא נחשבת זונה מצד שבעלה בא עליה באיסור, ה"נ לענין הכהן שעובר על האיסור של ונטמאה שאסרה עליו התורה, הרי עבר על איסורי כהונה ונעשית חללה בהחלט

אך לישב שיטת התוס' הנ"ל שלא יקשה על דבריהם מהגמ' דר' מתיא ב"ח הנ"ל, נלע"ד לומר ששיטת התוס' שמה שנעשה ספק כודאי גם לענין מלקות, הוא רק על הלאוין הנאמרים גבי סוטה גופא הוא קרא דאחרי אשר הוטמאה, אבל לענין שארי הלאוין שנאסרה ע"י מה שזינתה תחת בעלה שנעשית ע"י זה זונה היא רק בספיקה נשארה, ומעתה איסור דונטמאה שגבי כהונה הרי לא נזכר שם לאו, ואיסור זונה על זה לא נאמר בכתוב שנעשה כודאי, וממילא רק בספק עומד לענין איסור זונה לכהן, ואין לוקה ע"ז הכהן שישא אותה אחרי שימות בעלה, ורק מטעם שבא עליה בעלה באיסור זה שנחשב כודאי עשאה בזה זונה ויש עליה לאו דזונה, וא"כ עפ"ז יתחזק מה שכתבתי לישב בהא דשני נזירים שלענין כל האמור בפ' נזיר וכי ימות מת עליו לענין שסותר את הקודמים, לזה לא מצינו שעשתה התורה הספק כודאי, ורק לענין הלאו דכל טהור יאכל בשר דדרשינן טהור ודאי הוא דלא יאכל, והוא לענין אכילת קדשים ולענין לטמא את הקדשים, אבל לענין סתירת נזיר לא נמצא שנעשה הספק כודאי וממילא נחשב זה רק כספק

ונראין הדברים שביסוד סברא זו אם הא דנחשב כודאי הוא לכל מילי היוצא מזה, או שהוא רק לענין הנאמר בו ולא לשארי דברים, מחולק בזה הס"ד שבגמ' (בסוטה כ"ט ע"א) עם המסקנא דשם, דהגמ' קאמר שם וכ"ת כהונה לא בעי קרא דהא עשה ספק זונה כזונה, תרומה נמי לא תיבעי קרא כו' ולמסקנא אמרינן ארבעה קראי כתיבי אליבא דר"ע, ולר' ישמעאל תלתא קראי כתיבי כדאיתא שם בסוגיא, הרי דמצרכינן קרא לכהונה ולתרומה, ולא אמרינן כיון דנחשבת כודאי נבעלה ממילא תיאסר לכהונה ולתרומה כדין כל הנבעלת תחת בעלה, אלא ודאי דרק למאי דמרבינן איסור מרבינן ולא לשארי דברים, ולכן ממילא בספק הוא עומד, וה"נ נימא כן בטומאה שרק לענין דין טומאה מרבינן שנחשב לטמא ודאי ומגעו מטמא, אבל לא לענין איסורא דנזיר ליסתר הקודמים, ולגלח תגלחת טומאה, ולהביא הקרבנות של נזיר טמא, לענין זה לא נאמרה בתורה להחשב כודאי

היוצא מכל האמור בדברינו שגם לפי דברי התוס' (ביבמות י"א ב') דמוכח דעתם דאית לאו על הא דספק כודאי, מ"מ מסתבר לומר שאין סותר בנזיר ולענין לאו דביאת מקדש ואולי גם הכרת של ביאת מקדש יהיה תלוי במחלוקתן של דברי התוס' הסותרים זא"ז, שהתוס' (בסוטה כ"ח וביבמות ס"ט) סברי דליכא מלקות וכן הוא פשטות ד' רש"י שהבאנו לעיל, וממילא אין שום מלקות וכרת על ביאת מקדש, ולפי שיטת התוס' ביבמות שם ד"ה מאי שיש לאו על סוטה שנחשב כודאי, יש לומר לפ"ז שיש כאן לאו וכרת של ביאת מקדש, לפי שנחשב טמא ודאי וכפי דברי התוס' (בשבועות י"ט א') שהבאנו לעיל, ומ"מ יש לומר לענין גילוח נזיר בטומאה יש לומר שאין הנזיר מגלח עליה, אך דעת התוס' בכל הני דוכתי שדקדקנו בהא דשני נזירים מוכח שהנזיר צריך לגלח על ספק טומאה ברה"י וכן הוא מפורש בתוס' בנזיר (ס"ג ע"א בד"ה כיצד) שספק טומאה ברה"י סותר להנזירות

והנה בירושלמי בשני מקומות (בפסחים סוף פרק האשה ובנזיר פרק ח' הל' א') איתא שם, נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח, ר' הושעי' רבה אומר הנזיר מגלח ור' יוחנן אומר אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש, והנה הקרבן עדה מפרש הא דקאמר נזיר שנטמא בספק רה"י שהספק הוא אם הוא רה"י או אינו רה"י, ובאמת פירוש זה אין מחוור כלל דהא דמייתי ר' יוחנן ראיה מביאת מקדש אין זה שייך לספק רה"י, דממ"נ אם נאמר שקרבן ביאת מקדש יש על ספק טומאה ברה"י כפי שיטת התוס' (בשבועות י"ט א'), וא"כ בספק אם הוא רה"י מאי פשיטא לענין ביאת מקדש טפי מלענין נזיר, והמחוור לענ"ד הוא פירושו של הפני משה שמפרש שפליגי בספק טומאה ברה"י אם הוא כודאי לענין שהנזיר יהיה מגלח ע"ז, ור' יוחנן מדמי כיון שזה פשוט לו מצד הסברא שעל ביאת מקדש אין חייב מספק, והוא שלא כדברי התוס' בשבועות ולכן סבר ר' יוחנן שאין הנזיר מגלח ע"ז, שלענין זה לא נעשה הספק כודאי, ור' הושעי' רבה סבר הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י שנעשה כודאי גם גבי גילוח נזיר, ומ"מ לענין ביאת מקדש גם ר' הושעי' רבה יודה לדברי ר' יוחנן שאין חייב על ביאת מקדש מספק, רק שהנזיר מגלח על זה, ואין זה שייך לכללא שכל שהנזיר מגלח חייב על ביאת מקדש, שזה הוא רק לענין עצם הטומאה שוין הם, אבל לענין ספק כודאי אין שוה תגלחת טומאה של נזיר לענין חיוב הבאת קרבן על ביאת מקדש, ובזו הסברא פליגי ר' הושעי' רבה ור"י וא"כ לדינא אפשר דקיי"ל כר' הושעי' רבה, ועוד המשנה דשני נזירים צריך לישב גם אליבא דר' הושעיה רבה, וצריך לומר כפי תירוצן של התוס' בחולין ובנזיר ובנדה ובסוטה לחלק בין כללא דספק טומאה ברה"י, לספק טומאה בר"ה וכמבואר בדברי התוס'

והנה בתר הכי קאמר שם בפסחים בירושלמי, היידינו ספק ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא, והנה הפנ"מ מפרש שהשאלה היא איזהו נקרא ספק ר"י אמר ראשה דפירקא, הוא דפרק שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי שנטמא אחד מכם, ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא, מה דאיירינן בה הכא שאירע איזה ספק טומאה ברה"י, אבל ההיא דרישא דפירקא ס"ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא, זה האחד שראה ואלו השני נזירים כרבים חשובים ולאו ספק טימאה ברה"י הוא, ואני אתפלא מאוד על דברי הפני משה שפי' זה לא יתכן כלל, חדא דאליבא דר' יוחנן דאמר אין הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י למאי מיבעיא לומר איזהו ספק, ועוד מה דאמר אליבא דר' הושעי' שהמשנה שבראש פ' שני נזירים אין נחשב כטומאה ברה"י רק כטומאה בר"ה, היה להביא קרבן טהרה לשניהם כקושית הגמ' דילן, סוף דבר שפי' זה אין מובן כלל במאי פליגי, ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי הירושלמי באופן נאה כאשר נבאר אי"ה בדברינו להלן: