באר משה (דנשבסקי) א קמב

או אפשר שלענין ביאת מקדש לקרבן או למלקות, לא נחשב הספק טומאה ברה"י כודאי טומאה, רק כספק טמא וממילא אין מביא קרבן מספק ואין לוקין אותו מספק. והנה מצינו דעת התוס' (בשבועות דף י"ט ע"א) ד"ה הלך שכתבו שם מפורש בהא דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאי ברה"י מיירי בחד נמי חייב קרבן דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, הרי סוברים התוס' שגם לענין קרבן על ביאת מקדש נחשב הספק טומאה ברשות היחיד כודאי וחייב קרבן

ובאמת יסוד דבריהם זה, הוא ע"פ מש"כ התוספות (בחולין ט' ע"ב ד"ה התם, ובנדה ב' דף ע"א ד"ה והלל ובסוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברשות הרבים ובנזיר נ"ז דף ע"א ד"ה באומר) שבכל הני דוכתי דקדקו בהא סוגיא דשני נזירים שראו אחד מהם שנטמא, דמקשה הגמ' כיון דאיכא תרי והאי דקאי גבייהו הוה להו תלתא והוה ספק טומאה בר"ה שספיקו טהור, ומשני הגמ' באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם, והקשו התוס' בכל הני דוכתי א"כ קרבן טומאה בעו תרווייהו למיתי, כיון דכל אחד ואחד נטמא בספק טומאה ברה"י, דחשיב זה כודאי טומאה דשורפין תרומה על ספק טומאה ברה"י, ותירצו התוס' דלא אמרינן דגמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות, כסוטה דאפשר שנטמאת, אבל הכא א"א לטמא שניהם דודאי אחד מהם טהור, ואח"כ הקשו ע"ז א"כ מספק טומאה בר"ה מאי פריך הגמ' מתחלה שיביאו שניהם קרבן טהרה, הא זה נמי מסוטה ילפינן ונאמר ג"כ שא"א לטהר שניהם משום שאחד מהם טמא, ומזה העלו לומר דבר חדש שלענין ספק טומאה בר"ה לאו מסוטה ילפינן, רק מצד החזקה לכן כל חד מוקמינן אחזקתיה אף שאחד מהם טמא בודאי, אמנם בספק טומאה ברה"י שנחשב כודאי בעינן שיהיה אפשר להיות כן, עיי"ש היטב בדבריהם ובפרט בסוטה שהאריכו בזה. וא"כ חזינן דעת התוס' שבספק טומאה ברה"י במקום שאפשר להיות שהוא טמא, יכול להביא קרבן טומאה כדין טמא ודאי, וא"כ ה"ה שיביא קרבן על ביאת מקדש, וכמו שכתבו בשבועות (דף י"ט) שהבאנו לעיל

אמנם בעיקר הדבר לולא דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד לומר שאין אנו צריכים לחדש חילוק בין הא דספק טומאה ברה"י נחשב לודאי טמא, והא דספק טומאה בר"ה נחשב לודאי טהור, דשניהם דין אחד להם, רק בהא דספק טומאה בר"ה נחשב לודאי טהור, כיון דאין עליו דין טומאה כלל ממילא יכול להביא קרבן טהרה, אבל בספק טומאה ברה"י היינו שנזרקה טומאה ביניהם ברה"י, הגם שנחשב לטמא ודאי כי כן הוא דין טומאה ברה"י, מ"מ לענין שיביא קרבן טומאה ויסתור נזירותו ויגלח תגלחת טומאה, לזה לא מצינו שעשתה התורה הספק ברה"י שיהיה נחשב כודאי נטמא במת לענין נזירות שיסתור ויגלח ע"ז, דיש לומר שהתורה לא נתנה עליו רק דין טמא ודאי לענין שישרוף תרומה וקדשים הנוגעים בו וכדומה, אבל לא שיהיה נחשב כטמא מת ודאי לענין שיהיה נזיר מגלח ע"ז, והרבה טומאות יש שאין נזיר מגלח ע"ז, ויוכל להיות שגם זה כיוצא בו שאין לו רק דין טמא ודאי, אבל לענין גילוח נזיר יהיה הוא בספק שאם האמת שנטמא צריך לגלח, ואם לא נטמא אין צריך לגלח, ולפ"ז כיון שנאמר שאין לו דין טמא ודאי לענין גילוח נזיר שיסתור הנזירות ויצטרך לגלח תגלחת טומאה ולהביא קרבן נזירות טומאה, וכיון שזה הוא כללא שכל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, כדאיתא (בנזיר נ"ו ע"ב), א"כ הא דשני שבילין דאיתא בשבועות (דף י"ט א') מצינן לפ"ז לאוקמא גם ברה"י, שלענין קרבן על ביאת מקדש לא נעשה זה כודאי, גם בספק טומאה ברה"י ויש לזה דין ספק טומאה לענין זה, שמספיקא לא יוכל להביא קרבן פן הוא חולין בעזרה, ואי אפשר לזרוק ולהקטיר ספק חולין

ובאמת עיקר דין ספק טומאה ברה"י שנחשב כודאי מסוטה ילפינן, ומעתה ניחזי בדין סוטה שנסתרה וספק אם נטמאה, אם יש עליה לאו דאורייתא שילקה עליה כדין נטמאה ודאי, או שלענין מלקות הוא רק ספק, ומה שעשה הספק כודאי הוא רק לענין איסורא, ונראה מד' התוס' יבמות (דף י"א ע"א) ד"ה צרת סוטה שם בסה"ד כתבו, ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דכתיב בה היינו במקום לאו, ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה כו' יעו"ש, א"כ מוכח שאף שעשתה התורה אותה כודאי ונחשבת ודאי אסורה, מ"מ לענין הלאו שנאמר בתורה על האשה המזנה תחת בעלה בזה אין נחשב כודאי רק כספק, א"כ ה"נ לענין ספק טומאה ברה"י הגם שנחשב כטמא, מ"מ לענין הלאוין שנאמרו על הטומאה אין כאן דין טמא ודאי שיהיה העובר ע"ז נחשב כעובר בלאו ברור, רק שלענין זה כספק נחשב

הן אמת שדברי התוס' שם (ביבמות י"א ע"ב) ד"ה מאי נסתרה מוכח להיפך שהקשו וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה. ותירצו דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי, הרי דעתם שיש ע"ז לאו גמור כיון שנעשה כודאי, אמנם באמת הגאון רע"א הביא שדברי התוס' לקמן (ס"ט ע"א) ד"ה כי תהיה מבואר להדיא שאין עליה כשנבעלה לבעלה רק איסור עשה של ונטמאה ולא איסור לאו, וכן הגאון רי"ב ציין לדברי התוס' (בסוטה כ"ח א') ד"ה מה ת"ל ששם כתבו וז"ל, יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי טמאה, ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא, וכן מוכיח מלשון רש"י (סוטה ז' ע"א) ד"ה דידעי לאתרויי ביה שפירש"י "ולומר לו מה"ת כשאין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו אין המים בודקין את אשתו" משמע מזה שאין עליו רק התראה זו שתאסר לו עולמית, אבל התראה על מלקות שילקה על לאו דטומאה של המזנה תחת בעלה שנאסרה עליו בלאו אין כאן, לפי שלא ילקה מספק ולענין זה לא נעשה כודאי, אמנם מדברי התוספות שם ביבמות (י"א ב') ד"ה מאי נראה שהם מפרשים דהתראה דאיתא (סוטה דף ז') דידעי לאתרויי ביה הוא לענין מלקות

ולענ"ד נראה להביא ראיה מגמ' מפורשת דמוכח שמה שעשתה התורה ספק כודאי בסוטה, מ"מ לאו ומלקות אין כאן, והוא ממה דאיתא (ביבמות ס"א ע"ב) זונה זונה כשמה כו' ר' מתיא בן חרש אימר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, ועיין רש"י ד"ה הלך בעלה שכתב ואם מת אסורה לכהן, ולכאורה תמוה הא בלא"ה אסורה לכהן דהא דרשינן ונטמאה גם לכהונה כדאיתא (בסוטה כ"ט ע"א), וע"כ צריך לומר שלענין מלקות חידש ר' מתיא בן חרש שכיון שנאסרה לבעלה והוא עבר ובא עליה באיסורא מחמת זה נעשית זונה מוחלטת, ואם נאמר שלכל מילי דחומרא הספק כודאי הוא גם למלקות, א"כ כיון שהאשה המזנית תחת בעלה היא זונה גמורה לכו"ע, וכדאמר ת"ק זונה כשמה וכדפירש"י שם שהיא אשת איש שזינתה, וכיון שהספק כודאי הרי מחשבינן לה זונה ודאית, וילקה הכהן שישא איתה משום זונה, א"כ מוכח מזה להדיא שמלקות משום זונה אין עליה מצד הספק שנעשה כודאי, ואין עליה רק שם ספק זונה לענין מלקות, רק מחמת שהתורה אסרה לבעלה מצד הספק, והוא עבר על איסור זה, על כן סובר ר' מתיא בן חרש שמשום זו העברה שעבר ובא עליה, נעשית אח"כ בזה זונה ודאית, ולוקה עליה הכהן שישא אותה אחר מיתת בעלה משום זונה

ולכאורה יש לישב שיטת התוס' ביבמות שם (י"א ב') ד"ה מאי שנאמר שאין הכי נמי שלוקה הכהן