באר משה (דנשבסקי) א יג

חלק יורה דעה סימן א

הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י"ז) כתב לחלק בין מצות הפרשת תרו"מ למצות שחיטה, שהפרשת תרו"מ עיקר הברכה אינה על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אף אם אין רוצה לאכול מן התבואה עדיין כו' יעו"ש בדבריו, והגאון ר"ע איגר שם כתב עליו, לא מצאתי זה, דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שיפריש תרומה, ובמג"א (סי' ח') כ"כ לענין חלה עיי"ש וה"נ בתרומה עכ"ד. ובאמת שם באו"ח (סי' ח') השיג הגר"א ז"ל וכתב שם על דברי המג"א וז"ל, ודברי המג"א שכתב שחלה אינה מצוה, דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין כו' עכ"ד, וכעין זה יש להביא ראי' מגיטין (פ"א ע"א) שהגמ' מגנה לדורות האחרונים שמכניסים פירותיהם דרך גגות כו' בכדי לפוטרן מן המעשר, ומוכח מזה ג"כ שעצם הדבר הוה מצוה ולא רק תיקון איסור טבל. מיהו מזה יש לדחוק וליישב שיטת המג"א, אף שעיקר המצוה של ההפרשה הוא רק תיקון האיסור טבל, מ"מ אחרי אשר נצרך לתקן האיסור, אז יזכה במצות ההפרשה ונתינה לכהן, וע"ז ראוי לאוהב מצוות להשתדל לבוא לידי מצות, ולכן אמרינן שאסור לעשות קבין לעיסתו, ולכן מגנים את המכניסים פירותיהם דרך גגות

ומ"מ נראה לענ"ד ששיטת הט"ז הוא עיקר, שמצות הפרשת תרו"מ הוא מצוה בעצמותה, ולא רק תיקון איסור אכילת טבל והוא ממה שמצינו בחיוב מצות ביעור בסוף שלש שנים, וגם כשהתבואה לא נפרש עדיין ממנה המעשרות חל עליו המצוה לקרוא שם בעלים על התרו"מ העתידין להיות נפרש, ואם נאמר שהפרשת תרו"מ אינה מצוה רק שהוא לתקן איסור טבל שיהיה מותר לאכלם, היאך יחול מצות ביעור על התבואה קודם שנפרש המעשר, הא בקרא של מצות ביעור נאמר תוציא את כל מעשר תבואתך. ולא מיבעיא למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ודאי א"א לקרותו מעשר תבואתך קודם ההפרשה, אלא אפילו למ"ד כמו שהורמו דמיין, מ"מ אי כל זמן שאין אוכל אין מוטל עליו חיוב הפרשה, ואם ירצה להניחם עד שירקבו לא יחול עליו מצות הפרשה, היאך תהיה מוטל עליו מצות הביעור, אחרי שאפשר שלא יבוא לידי חיוב מעשר. ובלאו הכי צ"ע איך נאמר כמו שהורמו דמיין, אחרי שכל זמן שאין אוכלם אין מוטל עליו מצות הפרשה, אלא ודאי שמוכח מזה שמצות הפרשה מוטלת עליו כל שיש לו תבואה בתוך ביתו, ואך כשרוצה למוכרם הופקע ממנו החיוב מדאורייתא, מקרא דואכלת ולא מוכר, ולכן שפיר הטילה התורה עליו מצות ביעור, ושייך עליו לשון תוציא את כל מעשר תבואתך, היינו המעשר שעליו מוטל להפריש

עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' (ר"ה ד' ע"א) ד"ה ומעשרות, שכתבו שלהפרשה של המעשרות אין כאן בל תאחר, משום שבקרבנות איכא תרי קראי, חד דאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב, ובמעשרות ליכא רק חד קרא ואם נאמר שההפרשה אינה מצוה, למה להתוס' לומר משום דליכא רק חד קרא, תיפוק ליה שאין כאן מצוה כל זמן שאין בא לאכול התבואה, ואיך יהיה בל תאחר על ההפרשה, א"ו שההפרשה הוא מצוה מוטלת עליו, רק שיש לו רשות לאחרה מלקיים ואין ע"ז בל תאחר

עוד נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דבעי הגמ' (נדרים פ"ד ע"ב) למימר שלחד תנא מעשר עני ספיקו אין טובל, ופירשו שם הר"ן והרא"ש דלאו דוקא ספיקו רק ה"ה לודאי וא"כ מותר לאכול הטבל גם קודם הפרשת מעשר עני, וא"כ בזה יהיה הפרשת מעשר עני מצוה לחודא לא תיקון האכילה, וא"כ בודאי לפי זה הפרשת מעשר ראשון ושני הטובל לא יגרע מזה לענין מצוה של ההפרשה גם בלעדי תיקון האכילה, וכן יהיה הדין למאי דקיי"ל שמעשר עני טובל, כי אין לנו לעשות פלוגתא חדשה חנם

ועוד נראה להביא ראיה ממעשר בהמה דאמרינן בר"ה ובבכורות עשר תעשר בשני מעשרות הכתיב מדבר כו' והוקשו זה לזה, ומעשר בהמה אין טובל, שמה שבהגיע זמן הגורן אסור לשחוט הוא רק מדרבנן וכפירש"י (בכורות נ"ח ע"א) ד"ה דטבלא כגורן, מדרבנן. וא"כ במעשר בהמה הלא מצוה להפריש לא תיקון האכילה, וה"נ מעשר דגן ודאי דכוותה הוא, שבלעדי תיקון האיסור טבל יש עליו מצות הפרשה ג"כ, דלא גרע מעשר דגן ממעשר בהמה בזה

והנה חכם אחד רצה להביא ראיה לשיטת הט"ז מהא דאיצטריך קרא ואכלת ולא מוכר, ואם נאמר שמצות הפרשת תו"מ הוא רק תיקון האכילה, א"כ ממילא על מכירה לא יהיה עליו שום חיוב להפריש, ולמה איצטריך קרא ע"ז. ולי נראה שאין מזה ראיה, די"ל לפי דקיי"ל שילפינן מקרא לאסור טבל בהנאה של כילוי, וכמו שכתבו התוס' (שבת כ"ו ע"א, פסחים ל"ג ע"ב), והו"א כשמוכר הטבל הוי זה כהנאה של כילוי דאסור. לא מיבעיא לשיטת ר"ת שבלוקח ממורח פטור ממעשר וא"כ המוכר הטבל הממורח מכלה הטבל שהרי הלוקח יאכלנו בלא הפרשת מעשר מה"ת ולכן איצטריך קרא להא, אלא אפילו לשיטת ריב"ם שהלוקח ממורח חייב במעשר, וקרא דואכלת ולא מוכר קאי על אחר מירוח, כי קודם אפילו לאכלו מותר מה"ת כמש"כ התוס' בכמה דוכתי, ולפ"ז המוכר אין גורם הנאה של כילוי ע"י מכירתו להלוקח, מ"מ שפיר או דקרא דואכלת ולא מוכר בא למעט גם המוכר לנכרי שלא יתרום, דהוה אמינא שזה יהיה אסור מצד הנאה של כילוי, ולכן בא הכתוב דואכלת למעט זה שמותר למכור מכל מקום

אמנם לפי האמת שהוכחנו וחזקנו שיטת הט"ז, שהפרשת תו"מ הוא מצוה בעצמותה לבד היתירו להתבואה מאיסור טבל, וא"כ שפיר בעינן המיעוט של ואכלת ולא מוכר לגופיה, שמותר למכור בלי קיום מצות הפרשת המעשר, והנה לשיטת ר"ת שלוקח אחר מירוח פטור הלוקח ממעשר ג"כ מה"ת, וא"כ שפיר מוכח ממיעוטא דקרא דלא חיישינן לאיסורא דהנאה של כילוי במכירה, שכל שהוא מוכר להתבואה