באר משה (דנשבסקי) א קלט

חלל, ולכן לא חיישינן לאיסור הנאה דמת, מ"מ זה קצת דחוק דהא בגמ' שם קחשיב רפואות אחרות לזה המיחוש, ובמקום שיש רפואות אחרות בודאי אי אפשר להקל באיסור תורה, אם נאמר ששלא כדרך הנאתן הוא מה"ת. אמנם בטעם ההיתר בזה נראה לענ"ד לומר מצד שני טעמים. א) מצד דהוה שלא כדרך הנאתן וכמו שהעיר כת"ר, ב) נראה לענ"ד לומר שגם אם נאמר ששלא כדרך הנאתן אסור הוא במת, מ"מ יש לצדד היתר שאין דומה לשארי הנאות גם שהוא שלא כדרך הנאתן, דהתם כיון שמצד הטבע הוא מרפא, ונמצא שהרפואה הוא בעת שהוא עושה זאת, כגון האי דשייף בגוהרקי דערלה או המניח חלב חי על מכתו, בעת מעשה באה ההנאה שמתקן בזה טבע גופו, משא"כ בדבר שהוא רק דרך סגולה מאן לימא שהרפואה היא בעת מעשה, דמסתבר הוא שהסגולה מועיל שאח"כ יתרפא ממילא, ובזה האופן נראה שאין אסור מה"ת, כדאמר הגמ' בפסחים (כ"ז ע"ב) אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה ומשני הגמ' בשרשיפא, ועיין רש"י שם שפירש משום דהנאתן כשהן בעין ממש, והכא בענין נ"ד בעת שהוא מניח יד המת ונוגע במקום הכאב, בהנגיעה אין בזה שום הנאה מן המת, ואח"כ כשמתרפא מחמת זו הנגיעה הרפואה ממילא קאתי

אמנם מצינו (בסנהדרין מ"ז ע"ב) קבריה דרב הוה שקלי מיניה עפרא לאשתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל, אמר יאות הן עבדין קרקע עולם אין נאסרין, משמע דלולא הטעם הזה היה אסור לקח העפר להשתמש לצורך החולה לרפואה, וא"כ מוכח דלא שרינן מצד שהוא שלא כדרך הנאתן, ובאמת כן מצאתי בגליון הגהות הגאון ר"ע איגר (ביו"ד סי' שמ"ט) אהא דאיתא שם בשו"ע, מת בין ישראל בין נכרי תכריכיו אסור בהנאה שכתב שם אפילו שלא כדרך הנאתן ולצורך חולה, וטעם השני נסתר ג"כ לכאורה מעובדא דקבריה דרב דאיתא בסנהדרין דמשמע דהתם הוה ג"כ הרפואה דרך סגולה ע"י עפרא דקברא דרב, מיהו אפשר לישב את הטעם השני שכתבתי, דשם בעובדא דקבריה דרב אפשר שהסגולה היה שהעפר יונח אצל החולה עד גמר רפואתו וא"כ הרפואה בא ממש מהעפר, ולכן היה אסור לולי הטעם דקרקע עולם אין נאסר, משא"כ בנ"ד בהנחת יד המת על רגע אחד שפיר יש לומר שמה שהרפואה באה אח"כ בדרך סגולה אין בזה איסור, דלא הוה רק גרם הנאה שבא אחר כן, ולא בא מעצם הדבר בעת מעשה, מ"מ על טעם השני לחוד קשה לסמוך ע"ז להתיר אם נאמר שאסור מה"ת להנות אפילו שלא כדרך הנאתן, משום דילמא הסגולה מועילה שבעת מעשה הנחה באה רפואה, ועל הראיה מגיטין כבר כתבתי שיש לדחות דשם הוה מכה של חלל שיש לזה דין חולה שיש בו סכנה. ומה שכ' להוכיח משם ממה שיש שם רפואות אחרות ואפ"ה שרינן יש לומר דהיתירא דרפואה שע"י יד המת הוא במקום שבעת ההוא אין לפנינו הרפואה האחרת, וכגון זה בפקוח נפש הזריז הוא משובח, ולכן שרינן לעשות רפואה זו גם בשיש בה איסור מה"ת, וגם במקום שאפשר להשתדל לעשות רפואה אחרת שלא ע"י איסור

אמנם בעיקר הדין אם מותר שלא כדרך הנאתן במת יש לדון בזה, שמה שהביא הגאון רע"א מתשו' גינת ורדים דאסור שלא כדרך הנאתן גם לצורך חולה, יש לומר שהוא דוקא בתכריכין דמשמשי המת גמרינן ממשמשי ע"ז כדאיתא בסנהדרין (דף. מ"ז ע"ב ודף מ"ח ע"א) שם אליבא דרבא דהלכתא כוותיה, ולכן אסור אפילו שלא כדרך הנאתן דבע"ז לא כתיב ביה אכילה, אמנם במת גופו כתבו התוס' (שם מ"ח א') ד"ה משמשין דמת גופו ילפינן מעגלה ערופה, ובעגלה ערופה האיסור הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ובקדשים מותר שלא כדרך הנאתן, הגם דאיסור הנאה ן דקדש נאמר מאיסור מעילה מדוקדק דזה במצות אכילה ולא ושם לא אכילה **(ומש"כ כת"ר דבקדשים כתיב ואכלו אשר כופר בהם, אין באיסורא אך עדיפא הו"ל להביא מהא דכתיב וזר לא יאכל כי קדש הם. אך באמת הלימוד הוא מקדשי בדק הבית וכמש"כ בפנים:)** ובפרט בקדשי, בדק הבית לא נזכר בהם אכילה, ועיין פירש"י בקדושין (דף נ"ז א') ד"ה כקדשים, "וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהם וכו' ועיין מקנה שם שהוכיח כוונת רש"י שילפינן מקדשי בדק הבית, שגם שם נאמר כפרה כדכתיב בקרא, ונקרב את קרבן ד' לכפר על נפשותינו כו' כדאיתא ביומא ס"ג, מ"מ הא כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה שאני, אהא דאמר שאני היכל שלתוכה עשוי שפירש"י שאין זה דרך הנאתו, וכתבו התוס' שגם שבמעילה אין כתיב אכילה, מ"מ משום דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, לכן מותר גם במעילה שלא כדרך הנאתן מה"ת, ולכן מת גופו כיון דילפינן מעגלה ערופה, שהוקשה לקדשים לענין איסורא, ולכן ראוי שיהיה מותר מה"ת שלא כדרך הנאתן, וכמוש"כ כת"ר ג"כ שמצד היקש לע"ע מותר שלא כדרך הנאתן

אמנם מה שדחה כת"ר אח"כ משום שבמסכת כריתות (דף ו' ע"א) ילפינן עגלה ערופה דאסור בהנאה מקרא דוערפו שם, דאמרינן שם תהא קבורתה [ועיין הגהת הגאון רי"ב של על הגליון] וא"כ לא נאמר שם אכילה ואסור גם שלא כדרך הנאתן, יש לענ"ד לדון בזה דבעיקר דברי התוס' (בקידושין נ"ז א') ד"ה כפרה, שהקשו דהכא בעגלה ערופה ילפינן משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ואילו בכריתות ילפינן מוערפו כו' עכ"ד. ויש לדקדק מנ"ל להתוס' לומר דמוערפו שם ילפינן איסור הנאה, דילמא ממה שחייבה התורה לומר שם תהא קבורתה, לא נוכל למילף איסור הנאה דזה הוה רק חידוש מצוה, שהצריכה לנו התורה לקבור את העגלה ערופה לאחר עריפתה, ומ"מ לאיסור הנאה נצרך ללמוד ממקום אחר, וכמו שבמת נאמרה מצות קבורה מקרא דכי קבור תקברנו, ואפ"ה לאיסור הנאה במת צריכים אנו ללמוד מקרא אחרינא, רק קרא דמצריך קבורה בעגלה ערופה, אהני לן ללמוד מזה שלא נאמר כיון שנעשה מצותו מותר ליהנות ממנו, ולכן אמרינן כיון שהצריך הכתוב קבורה, מוכח מזה שהאיסור הקדום שנלמד מכפרה דקדשים נשאר בה גם אחר שנעשה מצות העריפה, אך כיון שהתוספות לא כתבו כן צריכים אנו לקיים דבריהם ולומר, לחלק קבורה דמת אדם מקבורה דעגלה ערופה, דבשלמא גבי אדם אין ללמוד מחיוב קבורתו איסור הנאה, שיש לומר שמצות הקבורה משום כבודו הוא, משא"כ בעגלה ערופה אין שייך טעם זה, ולכן שפיר מוכח מזה שהצריך הכתוב קבורה בעגלה ערופה, ממילא מוכח מזה גם איסור הנאה

אך אכתי קשה מדאמרינן בגמ' (פסחים כ"ז ע"א ובכריתות ו' א') דעגלה ערופה ותרומת הדשן הוה שני כתובים הבאים כאחד, לענין דאמרינן בהו שאחר שנעשה מצותו ג"כ אסור, ולפי שיטת התוס' ששני לימודים הם בעגלה ערופה, לענין איסור הנאה ילפינן מכפרה דקדשים, ולענין לאחר עריפה ילפינן מקרא דוערפו שם. והנה ניחזי אנן אם לא היה כתוב בה כפרה, רק וערפו שם לחוד, והוה אמרינן שרק לאחר עריפה אסור ולא קודם, הכי הוה שייך זה בדין שלאחר שנעשה מצותו אסור, כיון שזהו איסור חדש שהוחל עליו אחר העריפה, משא"כ בכל מקום בזה שפיר יש לומר שאחר שנעשה מצותו ירד מעליו איסור הקדום, וא"כ קשה דנימא ג"כ עתה שיש עליו איסור קדום מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, שהאיסור הקדום ירד מעליו אחר שנעשה מצותו, אך בזה לאחר עריפה בא עליו איסור חדש מקרא דוערפו שם, וא"כ אין שייך זה לשני כתובים הבאים כאחד