באר משה (דנשבסקי) א קלח

בענין זה, והרמב"ן כתב לישב דברי הגאונים שלכך הקילו בספק ולדות וז"ל, נראה בעיני שלא משום ספק של דבריהם הקילו בהם, אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו דוה עליו ולא מיקיים ביה ואחריתה כיום מר, ועוד כתב שם הרמב"ן מהא דתניא בספרי יכול יטמא לבנו ובתו הנופלים, ת"ל לאמו ולאביו מה הם בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא כו', ומינה לגמרי מעטינהו קרא מה אביו ואמו בני קיימא ודאים יצאו הנולדים סתם שאין הולכים בהם אחר הרוב, ואין מטמא כהן וכיון שכהן אין מטמא אין מתאבלין עליו, ולא משום ספיקא מעטינהו רחמנא דהא בנו הוא ודאי, אלא גזירת הכתוב הוא שלא יטמא לנופלים אשר המה אין ברורים, ולמדו אבלות מטומאה כו', עוד כתב שם הרמב"ן ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר שלא מצינו מחלוקת באבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת יום השביעי, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום קרוב, ובשמועה רחוקה, וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה. והא דאמרינן (בבכורות מ"ט א') הכל מודים לענין אבלות יום שלשים כיום שלפניו, ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, אע"פ שספק נפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו לענין מת ביום שלשים, אפ"ה מייתי מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות, ולא אזלי ביה לחומרא אפילו ביחיד במקום רבים, הלכך כיון דספק נפלים מדאורייתא אין מתאבלים עליהם לא מחמרינן מדרבנן כו' עכ"ד הרמב"ן. ובאמת הערת הרמב"ן מהא דבכורות דמקילין בספק יום שלשים אי כלפניו או כלאחריו כבר העיר בזה הרא"ש במו"ק (פ"ג סי' נ') להקשות על הנך דסברי אבלות יום ראשון דאורייתא, ומה שלא הקשה הרא"ש מסתם ולדות ורק הקשה מהא דיום שלשים כלפניו, נראה לענ"ד שגם הרא"ש נחית לסברא של הרמב"ן שספק נפלים אין בהם דין אבלות, מפני שאין לבו דוה עליו כל זמן שהוא ספק, ויש מיעוט שאינן בני קיימא, או כסברא שניה של הרמב"ן שמקרא דלאביו ואמו ממעטינן כל שאינו ודאי יצא מתורת נפלים, הגם שעל עיקר סברא זו יש לדון אחרי שבכל התורה רוב נחשב כודאי מן הדין, אך אין לנו לדון בסברות נגד דברי רבותינו הראשונים ז"ל, וע"כ לא הקשה הרא"ש מסתם ולדות, רק עיקר קושית הרא"ש מספיקא דיום ל' אי כשלפניו או כלאחריו, וזהו ספיקא דדינא מחודש, ואם הדין שיום שלשים כלאחריו הלא יצא מתורת נפל, והוא ולד בן קיימא ודאי, וא"כ הוא באמת ספק גמור בספיקא דדינא, ולכן הקשה מזה הרא"ש שסברתו שאם אבלות יום ראשון מה"ת הוא צריך להחמיר בספק זה שהוא ספיקא דדינא, אמנם הרמב"ן מחולק בסברא זו עם הרא"ש, וסובר שמ"מ נכנס זה בגדר ספק נפל, הגם שצדדי הספק אינם, במציאות רק ע"י ספיקא דדינא, מ"מ הוא זה ספק נפל שאין בזה אבלות מה"ת

ויש לעיין לענ"ד למה לא חשיב הגמ' (ביבמות דף צ' ע"ב) בהא דקאמר שם בעיא לאותובי ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית וכבשי עצרת שופר ולולב, דדחינן מדרבנן מצוה של תורה בשוא"ת, ולמה לא חשיב הנחת תפילין דאבלות ביום ראשון לשיטת הסוברים וכדעת רוב הראשונים שאבלות יום ראשון הוא מדרבנן ג"כ, ואין לומר דאף אם כל דיני אבלות מדרבנן הוא אפילו יום ראשון, מ"מ איסור הנחת תפילין באבלות הוא מדאורייתא מקרא דפארך חבוש עליך וגמרא גמירי לה ואתי יחזקאל אסמכיה אקרא, אך א"כ יקשה ג"כ לשיטת הסוברים שאבלות יום ראשון הוא מדרבנן, מ"מ מדוע מקילין בנפל תוך ל' יום וגם במת ביום שלשים שאין אבלות נוהג מטעם שהוא רק ספק דרבנן, הא מתירין לו גם בהנחת תפילין ביום ראשון שזהו איסור תורה להניח תפילין ביום ראשון מקרא דפארך, והיה לנו לומר בכל הני שאנו מקילין בענין אבלות מ"מ בתפילין יאסר

ונראה לענ"ד לומר שלשיטת הסוברים שאבלות הוא מדרבנן אפילו יום ראשון, מ"מ לענין תפילין יסבור שמה"ת הוא פטור מהנחת תפילין מפני מרירות לבבו, ואיסור אין עליו מה"ת בהנחת תפילין ומה שאסור אבל בהנחת תפילין הוא רק מדרבנן, וע"כ א"ש שאין אנו אוסרים להניח תפילין בנפל תוך שלשים יום, כיון שמן הדין אינו רק פטור, ואין איסור עליו אם ירצה להניח תפילין מה"ת, לכן כיון שאין נוהג אבלות ממילא צריך להניח תפילין

והנה במה שמוכח מדברי רמב"ן שהובא לעיל שכל היכא שמיעט רחמנא ספק אפילו אם יש רוב, מ"מ כיון שיש מיעוט המספק, נתמעט מזה, יתכן בזה קושיתו של הרדב"ז שראיתי ברמב"ם דפוס ווארשא (בפ"ב מהל' אבל הל' י"ג) אהא דאיתא שם, הספיקות אין מטמא להם שנאמר לה יטמא על הודאי ואין מטמא על הספק, והקשה שם הרדב"ז הא ל"ל קרא איך יעבור על לאו מן הספק, ובאמת לשיטת הרמב"ם שכל הספיקות מה"ת לקולא איכא למימר שכאן שהתורה מיעטה לטמא על הספק איסור ספק זה יהיה מה"ת, אך לשיטת הסוברים דספיקא מה"ת הוא לחומרא, א"כ נשארה הקושיא של הרדב"ז ל"ל קרא, אמנם ע"פ מש"כ אתי שפיר דהרמב"ם חשיב בהספיקות לפיכך הוולדות שנתערבו והבן שהוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, וא"כ יש לומר דמקרא ילפינן שגם אם נתערב חד רחוק בין שנים קרובים שיש כאן רוב, ואין לומר שזה הוא קבוע וחשוב מחצה על מחצה, ז"א, חדא דקבוע שאין ניכר במקומו דרבנן הוא, ועוד בשעת מיתה חשוב זה פירש מה שהוא פורש למיתה, וגם משכחת לה שפירש קודם מיתתו מן התערובות, וכן ספק בן תשעה לראשון קמ"ל קרא אף שרוב נשים יולדות לט', ובהכרת העובר לא נסתכלנו, ואפ"ה אין מטמא להם מפני שמ"מ יש כאן ספק, וכיון שהתורה מיעט הספק אפילו דאיכא רוב מיעטה ויהיה מזה ראיה לשיטת הפ"י שכתב בקידושין לתרץ הקושיא החמורה שהקשה שם ע"ג א', דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר כו' והקשה היאך מותר ממזר בשתוקי כיון שע"פ רוב הוא כשר ודאי, ותירץ בזה שלולא ד' הראשונים היה אומר שלבתר שחידש הא של ממזר ספק יבא אין חילוק בין רוב כשירים לרוב פסולים יעוש"ה ויהיה מדברי הרמב"ן שכתבנו ראיה לדבריו, ואכמ"ל: סימן נב אשר השבתי לשואל אחד. להרב החו"ב המהולל בתורתו ויראתו כו' כש"ת מו"ה

.. ע"ד אשר נשאלתי מאת כת"ר, בנידון שכת"ר נשאל ע"ד אשה אחת שהיה לה חולי עינים ר"ל ואמרו לה לסגולה למיחושה שתקח יד של מת ב"מ בעוד שהוא בבית ולהעביר היד של המת על מקום הכאב שיהיה זה לה לרפואה, אם מותר לעשות זה, וחקר כת"ר שיש לאסור מטעם שמת אסור בהנאה, אך נסתפק אם מותר במת שלא כדרך הנאתן במקום חולי, כמו דקיי"ל בכל איסורי הנאה שמותר במקום חולי גם שאין בו סכנה שלא כדרך הנאתן, כדאיתא ביו"ד סי' קנ"ה ופלפל בחכמה לענין אם מותר במת שלא כדרך הנאתן מה"ת, משום דלא כתיב ביה אכילה, ותוכן דברי כת"ר יבואר להלן בדברינו בעז"ה

הנה באמת כעין זה מצינו בגמ' (גיטין דף ס"ט ע"ב) גבי לטחלא ואי לא ליבקי שכבא דשכיב בשבתא ושקליה לידיה וניתבא אטחלא ונימא כי היכי דיבש האי ידא כו' הרי שמותר לעשות רפואה זו ביד של המת, ולא חיישינן לאיסור הנאה דמת, הגם שיש לומר משום דהוה מכה של