באר משה (דנשבסקי) א קלז

נאמר בגמ', ואם דעת הרשב"א כדעת הרא"ש שהיכא שידע מתחלה הבא ממקום אין מונה הבא עם הנמצא, א"כ למה הוצרך לומר ע"ז שחידש הרשב"א שהנמצא אין מונה עם הבא אצלו שאין חילוק בין ידעו ללא ידעו מטעם שלא מצינו בגמ' חילוק זה, הא כיון דהאי גופא שלבא ממקום קרוב שמונה עם הנמצא אינו אלא בלא ידע מקודם, וע"ז אמר הרשב"א אין מונה עם הבא, א"ו שדעת הרשב"א שבהא דהבא ממקום קרוב מונה עם הנמצא ג"כ אין חילוק בין ידע מקודם ללא ידע, ולכן השמיענו הרשב"א שהנמצא אין מונה עם הבא אצלו בכל גוונא אף אם לא נודע לו עד בואו אצלו, ובאמת ה"ה והוא הטעם שכתב הרשב"א אח"כ כיון שאין חילוק זה מוזכר בגמ', למה נמציא מסברתינו לחלק מה שלא הוזכר בגמ'

והנה הב"י כתב אשר דעת הרמב"ם הוא כדעת הרא"ש שהרי כתב (בפ"ז מהל' אבל ה"ד) מי שמת לו מת במקום קרוב ולא ידע עד שבא, אם היה במקום קרוב כו' ולפי ענ"ד נראה אשר אין הכרח לומר שדעת הרמב"ם הוא כדעת הרא"ש שבאמת דחוק הדבר שכוונת הרמב"ם יהיה לאפוקי בנודע לו קודם ביאתו לשם, ומאוחר מיום שהתחילו האבלים האבלות, שבזה היה מונה לעצמו מיום הידיעה וכדעת הרא"ש, שאין זה דרכו של הרמב"ם להמציא דינים שלא נמצאו מפורש בש"ס, ולכתוב בחיבורו בסתם, והיה כותב ע"ז יראה לי שהאי דינא הוא רק בלא ידע דוקא. ע"כ נראה לענ"ד שכוונת הרמב"ם בדבריו הוא הדין שמוזכר בגמ' שמי שלא נהג אבלות עד שבא אצלם מונה עם הנמצא בבית, אך היאך לא נהג אבלות, ואם היה יודע מקודם היה צריך לנהוג אבלות, ובגמ' משמיענו רבותא שאפילו בא ביום השביעי מונה עמהם, והרבותא הוא שגם שאינו נוהג רק שעה אחת אבלות אפ"ה יוצא בזה, וזהו בלא ידע מקודם שמצד זה לא נהג אבלות מפני שלא ידע, וזהו כוונת הרמב"ם מי שמת לו מת במקום קרוב ולא ידע עד שבא, פירושו שלא נהג אבלות עד שבא אם היה במקום קרוב אפילו בא ביום השביעי מונה עמהם, זהו הנראה לענ"ד כוונת הרמב"ם, ואין לנו הוכחה מדבריו שחולק על דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל

ובעיקר דינו של הרא"ש שהכריח בזה מצד הסברא שאין נכון לומר שבשביל שבא אח"כ אצל גדול הבית יקצר אבלתו מה שהיה מתחייב מקודם, יש לחקור אם בעת ידיעתו היה דעתו לנסוע ולבוא אצל גדול הבית, וא"כ יש לומר שבכי האי גוונא לא חל עליו יותר שנאמר עליו וכי בשביל שבא אח"כ אצל גדול הבית יתקצר חיוב אבלתו, וא"כ יש לומר שדברי הרא"ש לא נאמרו אלא במי שהיה יושב במקום אחר ושם הודיעו לו ואח"כ הסכים בדעתו לבוא למקום שגדול הבית שמה, אבל במי שהחזיק בדרך לבוא לביתו אשר שם הוא עיקר דירתו [או מאיזה סיבה אחרת החזיק בדרכו לבוא למקום של גדול הבית] ובדרך נודע לו מקודם ביאתו לבית של גדול הבית, למה לא נאמר שבעת ידיעתו לא חל עליו אבלות, רק כפי מה שמוטל על גדול הבית, אחרי שבעת ידיעתו היה עומד לכך לבוא אצל גדול הבית, ולמנות עמו האבלות, כן נראה מצד הסברא, אך לדינא יש להתיישב בזה

ובדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סי' פ"ה איתא שם בזה"ל, אבל צריך שלא ידע עד בואו אל בית אביו דאם נודע לו ביום שני והתחיל להתאבל לא מסתבר שיקצר אבלתו כו' ומסיים אבל בלא התחיל כלל ובא אל אחיו מחשבינן ליה כאלו התחיל להתאבל עמהם, עכ"ל. וא"כ משמע מלשון הרא"ש שבנודע לחוד לא הפסיד מלמנות עם גדול הבית עד שיתחיל להתאבל קודם בואו, מדמוסיף הרא"ש בלשונו דאם נודע לו ביום ב' והתחיל להתאבל, ולא מסתבר לומר שכוונת הרא"ש שחל עליו חיוב התחלת אבלות, ולא בעינן התחיל להתאבל ממש, א"כ למה הוצרך להוסיף התיבות והתחיל להתאבל הוה ליה למימר אבל אם נודע לו לחוד, וכן העתיק בטור ג"כ אבל אם נודע לו ונזכר שם והתחיל להתאבל, וכן העתיק המחבר בשו"ע בסי' שע"ה. הן אמת שבקיצור פסקי הרא"ש לא נזכר שם החילוק של התחיל להתאבל כלל רק החילוק שבין ידע ללא ידע, מ"מ הדבר מסתבר לומר שנשמט מן קיצור פסקי הרא"ש, והעיקר כמו שהוא לפנינו ברא"ש וכמו שהעתיק הטור ג"כ, דאילו היה משמיט זה בקיצור פסקי הרא"ש בכוונה לא היה מעתיק זה בטור, וכן ברבינו ירוחם הביא ג"כ בדבריו הא דהתחיל להתאבל, מכל זה נראה שדין זה של הרא"ש לא נאמר רק בהתחיל להתאבל מקודם. אך יש להעיר לפ"ז א"כ יהיה חוטא נשכר שבמה שעבר על תקנת חכמים ולא נהג אבלות כשנודע לו תומ"י שנתחייב מן הדין לנהוג יהיה קולא מזה כשיבוא אצל גדול הבית שיחשוב עמו, ואילו היה מקיים הדין והיה נוהג אבלות תיכף שנודע לא היה נפטר מהימים הקודמים ג"כ אח"כ כשיבוא והיה נצרך למנות לעצמו, אך אפשר לחלק בין שוגג למזיד שאם הזיד ולא נהג אבלות בזה דיינינן ליה כאילו התחיל להתאבל, משא"כ במקום שהיה שוגג או נאנס בזה דיינינן התחלת אבלותו מעת שבא אצל גדול הבית שהתחיל לנהוג אבלות, ולכן דינו כלא נודע עד בואו שם שהוא בטל אצלם ומונה עמהם, וא"כ בנ"ד שהיה שוגג במה שלא נהג אותה שעה קטנה בדרך אבלות, ועיקר התחלת האבלות שנהג היה בעת בואו אצל בית אביו, יהיה הדין שימנה עמהם, ובפרט שדעת הרמב"ן והרשב"א שגם בנודע מקודם מונה עמהם, ומדברי הרמב"ם אין הכרע [ועיין ריטב"א בחידושיו במס' מו"ק כ"א ב' ד"ה תנו רבנן בסוף דבריו כתב וז"ל ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשיטא שהוא מונה לעצמו ואע"פ שהוא קרוב מאוד, עכ"ל. וניכר מזה דעתו שגם בשמע קודם בואו רק כשבא אצלם מונה עמהם, דאם היה דעתו כדעת הרא"ש היה לו לכתוב יותר רבותא שגם בשבא רק ששמע מקודם מונה לעצמו, ומדהוצרך להשמיענו דבעינן שבא לכאן מכלל שדעתו ג"כ כדעת הרמב"ן שאם בא מונה עמהם אף ששמע מקודם] ולכן הוריתי שימנה עמהם ובפרט שבנ"ד יש עוד צד להקל שידיעתו ע"י א"י המסיח לפ"ת, ויש פוסקים סוברים שאין מוטל עליו חיוב לנהוג אבלות בידיעה ע"י א"י מסל"ת וכמו שהביא הט"ז (בסי' שצ"ג ס"ק א') יעו"ש, וד' ישפות חיים ושלום לכל ישראל: סימן נא ח"י אדר א' "ומרבים שמחה" לפ"ק כבוד ידידי הרב הגאון וכו'

ע"ד שהעיר כת"ר בהתראינו יחד, בהא דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו נגד רוב ולדות בני קיימא נינהו, איך יתכן לדעת הסוברים אבלות יום ראשון הוא מה"ת

הנה שאלה זו כבר נשנית בדברי הראשונים והרמב"ן בספרו תוה"א בענין האבלות מביא שחכמי הצרפתים הקשו איך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל, הא בשל תורה הלך אחר המחמיר, ועוד הקשו מדאמרינן גבי ספיקות רשב"ג אומר כו' ואתמר עלה, לענין אבלות בריה דרב יוסף כו' אמר קים ליה בגויה דכלו לו חדשיו, אלמא נולד בסתמא אין מתאבל, ואע"פ שרוב מתעברות ויולדות בני קיימא ואין אנו חוששין לרוב להחמיר בשל תורה, ועוד האריך שם הרמב"ן