באר משה (דנשבסקי) א קלו

סוף דבר שדברי רבינו הגר"א לא זכינו להבינם מה שמחלק גבי חלה בין שהכלים סתומים או פתוחים, ומביא מהא דעד שלא גפן, הא זהו ביין דוקא וצע"ג דבריו הקדושים: סימן מט

אשר השבתי למופלג אחד בשנת תרכ"ח ע"ד אשר שאל אותי בעובדא שבעת המאורע לא טובה ר"ל בעת שנטבע בנו שנתעכב קבורתו ערך מעל"ע ע"י השוטרים, עד שנסע אחד להאדון לקח רשיון מאתו, ונסתפק אם היה לו באותה העת דין אונן להיות פטור ממצוות או לא, ורצה לדמות זה לעובדא המובא בתוס' ורא"ש ובכל הראשונים, באחד שתפסוהו ומת בתפיסה שפסקו כולם שאין לו דין אנינות כיון שלע"ע אין מוטל עליו לקוברו, ולענ"ד נראה שיש בזה דין אנינות להפטר ממצוות, כיון שחל עליו חובת ההשתדלות לבקש תחבולה שיבא לקבורה, מיקרי מוטל עליו, ומה שהעיר ע"ז מהא דמת בתפיסה נראה לענ"ד לחלק, דהתם מיירי שלא היה מיועד הענין בעת שמת החסיד אז בתפיסה שבעוד ערך יום אחד יוציאוהו לקברו, ע"כ מיקרי אין מוטל עליו לקוברו, משא"כ כאן שבעת המיתה היה הדבר עומד שע"י השתדלות יובא לקבורה בקרוב בעוד יום אחד וכאשר כן היה אח"כ, ע"כ מיקרי זה מוטל עליו לקוברו, וזה אין חילוק מה שנעשה השתדלות על ידי עצמו או ע"י אחר

וראיה לדברי אלה נראה לענ"ד להביא מדברי רבינו יונה בברכות והובא ברמ"א בשולחן ערוך (יו"ד סי' שמ"א ס"ק ג') "שבמקום שנושאין את המת לקבורה אם מקום קרוב הוא הוה כאלו מוטל עליו לפניו, אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך שני ימים עד שיבא לעיר קבורתו מותר בבשר ויין", והנה למדנו מדברי רבינו יונה שהעסק בהולכת המת בכדי לקוברו, בזה גופא לא מיקרי מתו מוטל לפניו שיופטר בזה ממצוות, ושיאסר בבשר ויין כדין אונן, מפני שבעינן שהקבורה יהיה מוטל לפניו, אבל הכנת הקבורה לא חשיב כקבורה רק הוא כמשמר את המת לבדו, ומכל מקום היכא שהוא עומד לקבורה בקרוב שיהיה רק כשיעור יום אחד מיקרי מוטל עליו לקוברו, אבל ביותר בערך שני ימים לא מיקרי מוטל עליו, וה"נ בנ"ד כיון שהדבר היה עומד בשעת מעשה שלא יתרחק הקבורה הרבה מיקרי מוטל עליו לקוברו, שהרי טעם הפטור הוא מפני טרדות מצוות קבורה בכל ההכנות אשר נצרך לזה, וה"נ כיון שהיה עומד שיוקבר בקרוב מיקרי זה מוטל עליו לקוברו, משא"כ בעובדא דאותו חסיד שמת בתפיסה ששם עמד לכך שיומשך איזה ימים עד שישתנה רצונו ויתפשר על זה לא מיקרי מוטל עליו, וכן משמע מלשון ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל [דף י"ג בדפוס וורשא] שכתב אהאי עובדא שתפשו המושל וז"ל "ואע"פ שאין אבלות חלה עלייהו לפי שלא נתיאשו, לא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו, כיון שאינו ברשותו שאין יכולים לעסוק בצרכי קבורתו, ועוד שאין יודעים אם יבא לידם לקוברו ומתי יבא לידם" עכ"ל הרמב"ן ז"ל, הרי שעיקר טעם הפטור שלא נקרא שם מתו מוטל לפניו, לפי שאין ידוע אם יבא לידם לקברו ומתי יבא לידם, הא כל שידוע שיבא לידם בקרוב לקברו מיקרי מתו מוטל לפניו

ובאמת נראה לענ"ד בטעמא דמלתא שכתב רבינו יונה ז"ל שכל שהוא מהלך שני ימים מיקרי מקום רחוק ונחשב כאין מוטל לפניו ובפחות מזה מיקרי מתו מוטל לפניו, ומאין לקח רבינו יונה שיעור זה, ונראה שלמד זה מהא דירושלמי שרצה לומר כיון שמחשיכין על התחום בשבת מיקרי מוטל לפניו הגם שהיום אין ראוי לקבורה, מ"מ כיון שמכין עצמו לקבור המת ובקרוב יקברוהו מיקרי מוטל עליו לקוברו, ואפי' לגמ' דילן דאיתא שבשבת חייב במצוות ג"כ יש להביא ראי', דלכאורה פשיטא הוא כיון שאין ראוי לקבורה בשבת והיאך יהיה נחשב אונן, ומדאיצטריך הגמ' להשמיענו דין זה שבשבת חייב במצוות, מכלל דבחול כה"ג כל היכא שידעינן שתיכף יבא לקבורה ולא יאחר הרבה גם שעתה אין ראוי לקבורה מיקרי מתו מוטל לפניו, ורק בשבת הוציאו חז"ל אותו מדין אונן כיון שהיום הזה אין ראוי לקבורה לעולם ואפשר שזהו מפני כבוד שבת] ע"כ מוכח מזה שיותר מיום אחד, כל שאין זה שני ימים, מיקרי עדיין שעומד לקבורה ונחשב מתו מוטל לפניו, זהו הנראה לענ"ד. וד' יגדור פרצותינו ופרצות כל עמו בית ישראל לחיים ושלום: סימן נ

עובדא אתא לידי שנשאלתי באחד שאירע בו מלתא ר"ל ובבית היה גדול הבית הוא אבי הנפטרת והיה לו בן סמוך על שלחנו והיה הבן במקום קרוב בעת הפטירה של אחותו וביום ד' להאבילות בא לביתו אל אביו אך לערך ב' וויארסט קודם ביתו בדרך באותו היום שכא לביתו אמר לו א"י מסיח לפ"ת שאחותו נפטרה, ונשאלתי אם נדון בזה דין מונה עמהם

והנה בעיקר הדין הובא בטור סי' שע"ה בשם הרמב"ן שאין חילוק בין נודע קודם או לא נודע מקודם ותמיד מונה עמהם, וא"א הרא"ש ז"ל כתב דמיירי דוקא שלא שמע עד בואו אצל גדול הבית, דאי נודע ביום ב' והתחיל להתאבל למה יקצר בשביל שבא אל אחיו שהוא גדול הבית עכ"ל הטור

ובב"י כתב ע"ז שמדברי הרמב"ם נראה כדעת הרא"ש, וכן הוא דעת הגה"מ שם בשם סמ"ק, ובאמת דברי הרמב"ן אלו כפי מה שמבוארים בס' תורת האדם בענין ההתחלה, שזה קאי שם על מקום רחוק שהדין שמונה לעצמו, ע"ז כתב שם הרמב"ן שאין חילוק והפרש בין ששמע על מתו באותו מקום שהיה שם מתחלה ובין ששמע עליו ממקום קרוב שנכנס לשם, ובין ששמע כשבא ומצא האבלים בביתו, אבל לענין בא ממקום קרוב שאז הדין שמונה עמהם בזה לא הוזכר כלל בד' הרמב"ן, אמנם כד מעיינינן אתיין שפיר דברי הטור שכתב שדעת הרמב"ן שאין חילוק גם גבי בא ממקום קרוב, בין נודע מקודם ללא נודע, והוא ממה שכתב הרמב"ן לגבי בא ממקום רחוק שבכל גווני מיירי הן בנודע במקום רחוק או במקום קרוב או במקום האבלים, ואם גם דינו של בא ממקום קרוב שמונה עמהם לא היה רק בנודע לו בעת בואו אצל האבלים, א"כ מה השמיענו הרמב"ן גבי בא ממקום רחוק שאין חילוק, הלא אנן ידעינן זה מהא שגם במקום קרוב שמונה עמהן אינו רק בנודע לו שם אצל האבלים, וא"כ כשמחלקין מקום רחוק מזה מכלל שהוא אף גם בנודע לו במקום אבלים מונה לעצמו, אלא ודאי שסובר הרמב"ן בבא ממקום קרוב מונה עמהם בכל גוונא, ולכן שפיר דקדק הרמב"ן להשמיענו שלא נאמר לחלק בבא ממקום רחוק לדון באיזה מקום נודע לו, אם במקום רחוק או אפילו במקום קרוב, או אפילו בנודע לו במקום האבלים וע"ז כתב שאין חילוק

ונראה לענ"ד שגם דעת הרשב"א הוא כדעת הרמב"ן מהא שכתב בתשו' הרשב"א סי' תקל"ב שהשיב לענין האלמנה שבאה אצל הבן אם ימנה הבן עם האלמנה, והשיב שהבן מונה לעצמו לפי שלא מצינו שהנמצא ימנה עם הבא כו' ולא שנא ידעו ולא שנא לא ידעו שהחילוק הזה לא