באר משה (דנשבסקי) א קלה

בכלל חיוב מעשר, ולגבי כלל התקנת חכמים כשיתרום מן אותה התערובות של דמאי בדמאי, אין בזה מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב שהרי כל התערובות חייב מדרבנן לתרום, רק החשש מן עצם הדאורייתא שמא יש כאן פטור וחיוב וע"כ אמרו בזה יש בילה, אבל אין הכי נמי אם היה תערובות דמאי בחולין מתוקנין בזה לא היה מקילים לפרוש מניה וביה ע"י בילה, שהרי לפנינו יש בזה חשש איסור ע"פ התקנת חכמים שעשו דמאי לחיוב, פן יפרוש מן החולין מתוקנים על הדמאי, וא"כ ה"נ בנ"ד אין להקל בטבל חו"ל עם המתוקן כשנתערב לומר בזה יש בילה, וע"כ לא הקילו גבי פול המצרי וכדומה שבר"ה י"ג ב' הגם שהוא תרומה דרבנן לומר יש בילה

ועוד גם בתערובות דמאי בדמאי לא הקילו לומר יש בילה תמיד, רק כפי מה דאיתא בירושלמי פרק ה' דדמאי שהבאנו לעיל, שרק אם כולם נותנים מתנה שוה אבל אם של אחד מרובה ושל אחד מועט אין סומכין על הא שנבללו לומר יש בילה, ועיין במראה הפנים שמביא בשם הרא"ש שבמקום שיש מתנה מרובה חיישינן שמא יעלה בידו מן הרוב עיי"ש, הגם שהוא בולל אפ"ה במקום דאיכא רוב ממקום אחד לא סמכינן אהיתירא דבילה, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהרוב מתוקן לא יועיל היתירא דבילה, משום דחיישינן שמא יזדמן מן הרוב שהוא עלול יותר

אמנם לפי מסקנת הירושלמי בחילוק הדין של בין מתנה מרובה למתנה מועטת, הוא באופן אחר, דקאמר התם היו כולם נותנים ממאה סאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים, ויש להבין בביאור הירושלמי מה תיקן בזה, ונראה כוונת הירושלמי שלמסקנא דאמרי שם דבי ר' ינאי הכי, נראה שהירושלמי סובר שעיקר הדבר שגזרינן דילמא יתן בלא בילה ולכן כשהמתנות שוות מעשר ע"י בילה כפי שיעורא מכל אחד ואחד וא"כ אין כאן חשש שמא יעשר בלא בילה, כיון שהמתנות שוות ונותן שיעורא של כל אחד ואחד, וא"כ כשיהיו בלא בילה אין כאן שום חשש, משא"כ כשאין הנתינות שוות וכשיעשר בשיעורא של הנתינה היותר גדולה ושמא יעשר בלא בילה ויעשר מאחד על של חברו, וע"כ התחכמו בזה שעשו הדין שיעשרו כפי השיעור של הקטן בהנתינה ולא נבוא לעשר מאחד לכולו ודוק היטב בביאורו של הירושלמי, וא"כ בנ"ד שאי אפשר להיות בלא בילה, שהרי כל השאלות שבנ"ד הוא מחמת שנילוש הקמח בהעיסה לעשות אותה עבה, וא"כ מוכרחת להיות נבללה היטב, רק משום שאין זה היתירא, דאין בילה זולת במשקה ורק בדמאי הקילו, וא"כ אם נאמר שנ"ד יש לזה קולא דדמאי הא צריך להועיל הבילה בזה כמו שמועיל בדמאי, אך כבר כתבנו בטעם הראשון מה שיש לחלק בין תערובות דמאי בדמאי לנ"ד שהתערובות הוא טבל של חלת חוץ לארץ במתוקן

היוצא מכל דברינו שביארנו שלענין לעשר מניה וביה קשה לסמוך על מה שנבללה, וגם יהיה ספק לענין הברכה כשיעשר מניה וביה שמא נפטרה מטעם שנבטל ברוב, וחומר של דבר שיש לו מתירין אין כאן, משום שתחלת האיסור במה שנתערב ע"י תערובות בא, וכמש"כ בראש דברינו שמצד הספק הוא מה שאנו מצריכים לתקן העיסה, וע"כ הדבר נכון לעשות עיסה אחרת שיהיה בה שיעור חיוב חלה, ולהפריש ממנה על עצמה ועל מה אשר נתערב, עוד יש עצה אחרת בזה שתשאל המפרשת החלה על החלה הראשונה שהופרשה מן העיסה מקודם שנתערב בה הקמח, ותפריש עתה מחדש ובברכה כראוי והגון, ואף להט"ז דמחמיר בהיתירא דשאלה בסימן שכ"ג התם הטעם משום שאין לו פתח לכל חרטתו, והוא מצד שנתערב אח"כ והוה זה נולד, אבל הכא בנ"ד הפתח חרטה טובה ונכונה שאם היה מתבונן בהעיסה שהעיסה לחה מאוד וצריכה קמח לערב בה עוד יותר משיעור חלה, לא היה מפריש החלה ממנה קודם לישת כל הקמח הראוי לה, וזה היה בעת אשר הפרישה החלה מקודם ודו"ק

כתב הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד (סי' שכ"ה ס"ק ו') וז"ל, והנה אבאר ששלשה דינים יש בזה, אם הם בלא כלי כלל א"צ אפילו נגיעה כו', ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכין הקפה, והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי, וזהו מן המוקף כמו אין מקיפין שני חביות, וכמש"כ רש"י בפ' כשם, ואם הם סתומין אפילו נגיעה לא מהני, וכמש"כ בפ"ג דמ"ש עד שלא גפן כו', וכ"פ הרמב"ם ושו"ע (בסי' של"א סכ"ז) כו' יעו"ש מה שהאריך הגר"א ז"ל שם

והנה למדנו מדבריו שמהא דאיתא פ"ג דמע"ש משנה י"ג עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת בפ"ע, ולמד רבינו הגר"א ז"ל שה"ה לענין חלה כשיש שני כלים שבהם מונח הטבול לחלה כשהן סתומין א"א להפריש מאחת על השניה ע"י קירוב ונגיעה, ואני תמה מאוד בזה, הא איתא שם בירושלמי הל' ו' על משנה זו, במה דברים אמורים בשל יין, אבל בשל שמן בין עד שלא גפן ובין משגפן, לא קנה מעשר, ועולות באחד ומאה ותורם מאחת על הכל, והחילוק בין יין לשמן הוא מובן, שיין דרכן למוכרן כך חבית יין סתומה, אבל בשמן שאין דרכן בכך מה שגפן אין עושה דבר, וגם אחרי שגפן תורם מאחת על הכל, וירושלמי זה הובא בר"ש שם על משנה זו, וא"כ ודאי הא דחלות ולחם אפויות לא שני מן שמן, והסתימה לא תועיל לעשות זה לכל אחד בפני עצמה, דלא עדיף זה משמן שאפילו משגפן תורם אחת על הכל

ולענ"ד כן הוא כוונת הרמב"ם בלשונו הזהב (פ"ג מהל' תרומות הל' י"ח) שקי תבואה ועיגולי דבלה וחביות של גרוגרות, אם היה בהקיפה אחת תורם מאחת על הכל, חביות של יין עד שלא סתם את פיהן תורם מאחת על הכל, משסתם תורם מכל אחת ואחת, עכ"ל. והנה בחביות של גרוגרות אין מחלק כלל הרמב"ם אם סתם פיהן או לא, רק סותם שאם היו בהקיפה אחת, ובחביות של יין מחלק, והו כמו שמבואר בירושלמי שדוקא ביין יש לחלק אם היה סתום או לא, לכן בשקי תבואה אין מחלק אם השק קשור בראשו שהתבואה מכוסה הוא, או השק הוא פתוח והוא כמו שמחלק בירושלמי שדין זה הוא דוקא ביין, שהסתום חולק זה מזה משום שדרך למכור כך ואין עומד להתערב ביחד, משא"כ שקי תבואה וחביות של גרוגרות עומד להוריק מן השק ומן החביות, ולכן לא חשיב השק והחביות לחלקם זה מזה שלא יהיו נקראים מוקף כשהן בהקיפה אחת, וכמו דמחלק הירושלמי בין יין לשמן, וא"כ ממילא בכלי שיש בה לחם או ש"ד הנאפים גם כשהכלי סתום לא יחלק זה משארי כלים הסתומים שלא לפרוש בהן מאחד על הכל, אם יהיו הכלים בהקיפה אחת היינו שנוגעים הכלים זב"ז, וסתימת הכלים לא יבטלו ההיקף

ואהא דחביות של יין ראיתי ברדב"ז בפירוש שם ברמב"ם וז"ל וא"ת מ"ש משקי תבואה דאמרינן בסמוך שאם היו בהקיפה אחת תורמין מזה על זה, וי"ל דשקי תבואה הקפתן הקפה ואין השק מחלק בין התבואה שבתוכן שהרי עתיד לפרקם מן השקים ויתערב הכל, וכן חביות עדיין כל היין מעורב, אבל אחר שנסתמו החביות כל אחת עומדת לעצמה, וצ"ע כי מימרא זו לא מצאתיה עכ"ל הרדב"ז שם, הרי שהוא מפרש הדין דשקי תבואה גם שאינם פתוחים למעלה מדמקשה אהדדי מן חביות של יין סתומות, רק מש"כ בסוף דבריו שמימרא זו לא מצאתיה הוא פלא שהרי הוא מתניתין פ"ג דמע"ש וכפי מה שאמרו ע"ז בירושלמי שדוקא ביין הוא אבל לא בשמן, ובשמן תורם מאחת על הכל: