באר משה (דנשבסקי) א קלד

איברא שיש לדייק לפ"ז מה שהביא הר"ש שם בשם התוספתא בכהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים קמח לאסור את העיסה, משמע שם שהיה בעיסה שנפרש חלה הרבה יותר מהחמשת רבעים, שזה היה שיור לגבה ואפ"ה אוסר ולא נבטל ברוב של העיסה

והנראה לענ"ד לומר דהא דמועיל מה שלא היה ניכר קודם התערובות, היינו לגבי מה שנאסר משום דבר שיש לו מתירין, בזה אמרינן שאין כאן משום איסור דבר שיש לו מתירין שלא בטל, אבל מ"מ מה שצריך בכל האיסורין שיעורא לבטל, היינו לפי מה שקיי"ל שגם איסור דרבנן ומין במינו צריך ששים בתערובות לבטל האיסור, בזה גם אם לא היה ניכר אוסר התערובות ולכן כיון דקמח בקמח קיי"ל דהוה לח בלח, ובפרט במה שנילושים יחד ונאפה דזה לכו"ע הוה לח בלח וצריך ששים לבטל מדרבנן, ואוסר את העיסה כל שאין בעיסה שיעור הביטול

אמנם מה שיש להסתפק בזה לדידן בחלת חוץ לארץ דקילא, והרבה פוסקים ס"ל דבטלה ברוב ואין צריך ששים במין במינו, וכפסק המחבר (ביו"ד שכ"ו), וא"כ אפשר לדידהו גם בטבל טבול לחלת חוץ לארץ יהיה הדין כך שאין צריך ששים לבטל, רק במקום שאסור מצד דבר שיש לו מתירין לא בטל, ולכן במקום שלא ניכר האיסור קודם התערובות ומתחלתו בא בתערובות שאין בזה משום חומר דבר שיש לו מתירין, יהיה הדין בזה שבטל ברוב כחלתה, דהכל אחד הוא שהוא איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת שהקילו בזה, ואנן לדינא קיי"ל דתרומה חמור מטבל כדאיתא ביומא (פ"ג א') כרבנן דפליגי אבן תימא, ובודאי ה"ה בחלה שהחלה חמור מהטבל, וכיון דחלת חוץ לארץ בטל ברוב לדעת המחבר, ה"ה בטבל שיבטל במין במינו ברוב זולת חומרא דיל"מ, והתוספתא שהביא הר"ש אפשר דמיירי בחלת ארץ ישראל

אך באמת לדעת התוס' (ע"ז דף ע"ג ע"ב) ד"ה טבל מ"ט דתרי טעמי איכא בטבל מה שאוסר במשהו, ולבד הטעם משום שיש לו מתירין, יש עוד טעם משום כהיתירו כך איסורו כמבואר שם, וא"כ גם לדידן בחלת חוץ לארץ ג"כ איסור הטבל לזה במשהו מטעם כהיתירו כך איסורו, לבד הטעם משום שיש לו מתירין, וא"כ בנ"ד אף שאין שייך חומר מה שיש לו מתירין משום שלא ניכר האיסור קודם וכדעת המרדכי, מ"מ זה הטעם משום כהיתירו כך איסורו אפשר שאין חילוק בזה מה שלא ניכר האיסור מקודם, ומטעם זה אוסר במשהו. אך דעת הריטב"א בחידושיו לע"ז שם דסוגיא דגמ' דע"ז דאמר הטעם משום כהיתירו כך איסורו הוא אליבא דרבנן, ואנן קיי"ל כר"ש דאמר באיסור הטבל שאוסר במשהו הוא משום שיש לו מתירין, וכן אזלא סוגיא דנדרים וא"כ אין לנו בזה רק משום דבר שיש לו מתירין

ומ"מ נראה לענ"ד שצריך להפריש חלה על הקמח הניתוסף ונילוש בתוך העיסה הגדולה כל שיש שיעור חלה בהקמח הניתוסף, חדא דאנן חיישינן להחמיר כדעת הסוברים שגם בחלת חו"ל לזרים לא הותר ע"י ביטול ברוב בדיעבד רק עד ס' או ק"א (כמבואר סי' שכ"ג) וכמוש"כ רמ"א בהגהה, ואפילו לדעה הראשונה כמו שפסק המחבר אפ ה הדבר ספק אם בטל ברוב לולא טעם דיש לו מתירין, ושמא קיי"ל כהתוס' דתרי טעמי איכא בטבל שאוסר במשהו אך לענין אם נברך על הפרשת החלה שנתחייב להפריש עבור הקמח הנ"ל יש לעיין כיון שהדבר בספק הוא

אך בעצם ההפרשה יש לעיין איך לעשות דמניה וביה א"א להפריש, דילמא יזדמן במקום שיפריש חלה מן מה שכבר נתקן ויהיה מפטור על החיוב, ואין לסמוך על מה שנתערב היטב הקמח בהעיסה ונאמר שבכל משהו מן העיסה יש מן המתוקן ואינו מתוקן, דהא קיי"ל כשמואל דאמר (ר"ה י"ג ב') דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן לענין תרומה מתערובות שלא ניחוש ונתרום מניה וביה, ובודאי כוונת מימרא דשמואל גם לאפוקי שארי תערובות אפילו מה שדינם כמו לח בלח כגון קמח בקמח אפילו בעת אפייתן שזה לכו"ע הוה לח בלח אפ"ה אמר שמואל אין בילה, ואין לומר דשמואל לא בא לאפוקי רק יבש ביבש ז"א, דאי הכי הוא הוה ליה לשמואל לומר אין בילה ליבש ביבש ולמה לו לפרט יין ושמן ולומר לכל אין בילה, וכן יש להוכיח מדברי התוס' דלשמואל דוקא קאמר חוץ מיין ושמן, שכתבו שם התוס' "לענין מעשר מיירי" וה"ה מים לענין הזאה, והנה דקדקו מה דפרט יין ושמן ותו לא והיה קשה להתוס' דהא משכחינן בזבחים דאמרינן יש בילה גם במים, לכן כתבו דלענין מעשר מיירי, ושם אין משכחת לחיובא דבר משקה הנבלל רק יין ושמן, וה"ה בשארי דוכתי הדין דיש בילה במשקין כגון במים ודם, כמבואר בזבחים בפ' התערובות דף פ', אבל במעשר לא משכח דבר שיש בו בילה רק יין ושמן, וא"כ מוכח דקמח בקמח אין בילה, הגם שלענין תערובות קיימא לן דקמח בקמת הוה לח בלח גם לקולא, וכדאיתא בתוס' (יבמות דף פ"ב ע"א) יעו"ש, אפ"ה אמרינן דוקא התם לענין תערובות מקילין משום דלכולהו שם תערובות עליו, ואחד הוא כל סוגי תערובות, אבל לענין הפרשת תרומה ומעשרות בעינן דוקא דבר הנבלל ממש כגון לח בלח שנבלל בודאי, והרי מצינו בזבחים שם שהבאנו לעיל דאיתא איכא דאמרי שם אליבא דר' אליעזר,, דאפילו לח בלח ממש כגון מים ודם אפ"ה אמרינן אין בילה, א"ו דבילה ותערובות דבטל בששים, שני ענינים הן וזה פשוט

הן אמת שבירושלמי פ"ה דדמאי אמתניתין דהלוקח מן העני איתא התם ר' יוחנן אמר עד כזיתים הנבללים, ומוכח התם בירושלמי אליבא דר' יוחנן שזה בכל מקום אמרינן בילה בכזיתים הנבללים, לבד בדמאי מתירין אפילו ביבש אפילו ביותר מכזית, וא"כ יש לומר לדינא הגם דשמואל סבר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, מ"מ כיון דר' יוחנן פליג עליו קיי"ל כר' יוחנן דפליג אדשמואל, מ"מ ז"א דהתם בירושלמי איתא ר' יוסי בשם ר' יונה בשם ר' חזקיה אמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, וא"כ כיון דחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן פליג אר"י וסבר כשמואל בתלמודא דילן הלכה כחזקיה וכדאיתא כה"ג בכמה דוכתי

אך מה שיש לעיין בזה כיון שמצינו שבדמאי הקילו גם בדבר יבש לומר יש בילה, וכדאיתא התם בירושלמי אמתניתין דהלוקח מן העני, וא"כ אפשר שגם לענין חלת חוץ לארץ דקילא ג"כ נסמוך לומר שיש בילה בכל מילי כמו בדמאי, הגם שבשארי דברים שהוא מדרבנן לא הקילו לומר יש בילה כמו בדמאי, וכדמוכח (בר"ה י"ג) גבי פול המצרי שזה הוה רק תרומת ירק שהוא רק מדרבנן, וכמו שהאריך שם בספר טורי אבן בזה, אך לענין טבל לחלת חו"ל י"ל שהקילו כמו בדמאי, דהא אדרבה מצינו חומר יותר בדמאי מחלת חוץ לארץ בזה"ז, דהא חלת חו"ל אינה מדמעת ובטלה ברוב לדעת המקילין, ואלו תרומת דמאי מדמעת וכדאיתא במתניתין ריש פ"ד דדמאי, וכדמייתי שם הר"ש ברייתא המובאת בירושלמי, תרומת מעשר של דמאי בין שחזרה למקומה ובין שלא במקומה מדמעת כדעת רבנן שם, וא"כ לכאורה יש ללמוד מזה שכמו שהקילו לענין דמאי ואמרינן יש בילה בכל מילי ה"נ גם גבי חלת חו"ל כנדון דידן. אבל לאחר העיון א"א ללמוד משם מתרי טעמי, חדא דודאי יש לומר דענין דמאי בעצמותו הוה תקנת חכמים וחשיב זה ככל מילי איסורי דרבנן, אך התם דאמרינן בדמאי יש בילה היינו גבי תערובות דמאי בדמאי, וכל התערובות הרי הוא מדרבנן