באר משה (דנשבסקי) א קלג

בגמר התוקע שתוקע שתוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר, כן הובא בטור סי' ר"א, והנה בעל המימרא דסיטומתא הוא רבא, (בב"מ דף ע"ד) וא"כ רב חביבא דאמר שם שהוא למקנא ממש א"כ יקשה לדידיה הא דאמר רבא (ב"ב קמ"ט א') היכא ליקנינהו רב מרי להנך זוזי כו' הא אפשר לאיסור גיורא להקנותם בקנין סיטומתא, שיתן כפו ליד כף רב מרי ויגמור בזה מתנתו על המעות שהמה ביד רבא בפקדון שנתונים המה לרב מרי, אלא ודאי שדין סיטומתא אין זה במתנה רק במקח וממכר נעשה מנהג בין התגרין, אבל במתנה אין שום מנהג בקנין, מיהו יש לדחות הראיה הזאת משום דהא קנין סודר הוא ג"כ מנהג קבוע בישראל, שהרי נאמר זאת לפנים כו' לקיים כל דבר ואפ"ה אמרינן שאין מטבע נקנה בחליפין, וטעם הדבר שעל מעות שעומד בהוצאה ולהיות תשלום לדבר אחר לא הונח ע"ז שם קנין, ה"נ אין נקנה מטבע בקנין סיטומתא, ומ"מ אין לנו בירור אם סיטומתא הוא מנהג קבוע גבי מתנה גם כן, וכיון דאיכא ספיקא במנהג מוקמינן על ד"ת. מכל הלין טעמי שכתבנו וביארנו בעז"ה בכל ענין זה ומכל הצדדים שביארנו אין שום מקום להקל בבכור זה ובקדושתו הוא כדין בכור, ואין שום היתר עליו לגרום לו מום ע"י א"י וכמו שכתבתי, ודו"ק. הכ"ד ידידו

ובעיקר הדין מה שצידד הח"ס לומר שבמקום שלא נתן הא"י רק דבר מועט בעד עז ששוה הרבה, שאפילו להפוסקים שא"י קונה בכסף לבד ואם נתן לו פרוטה קנה, היינו בפסק עמו דמים הראוים ואם אח"כ נותן לו פרוטה בתורת קנין קנה הכל ושאר המעות יהי' עליו חוב, אבל לתן חצי זהב בעד עז ששוה כמה זהובים אינה אלא אסמכתא בעלמא כו', וראיית הח"ס שם (בסי' שי"א) היא ממש"כ התוס' (ע"ז דף ע"א א') ד"ה רב אשי, וז"ל "אמנם אין צריך שיתן המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה אע"פ ששוה יותר כפלים, אפ"ה אין לחוש לביטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני להא"י כדי להפטר מן הבהמה" עכ"ל, הרי קמן דאי לאו דאנן סהדי כו' היה זה ביטול מקח, וזה תינח במוכר אבר אחד בזול משא"כ היכא שמכר העז כולו בדבר מועט, בודאי לא סמך דעתו להקנות כו' עכ"ד הח"ס

והנה בעיקר הדין דביטול מקח שכתבו התוס' יש לעיין טובא דהא הגמ' קאמר (ב"ב ע"ח א') שבכדי שאין הדעת טועה לא הוי ביטול מקח דאמרינן אימור מתנה בעלמא יהיב ליה וה"נ מאי שייך דין ביטול מקח, וכבר עמד ע"ז המחנה אפרים בהלכות מכירה דיני אונאה סי' י"ג על דברי תוספות אלו, והוא רצה לחדש מזה דכי אמרינן כל שאין הדעת טועה הוה מתנה ולא הוי ביטול מקח דוקא כשהמוכר אין מוחזק, עוד כתב דאין מעות קונות היכא ששוה כפלים אם לא היכא שמכר בשויו ונתן לו פרוטה תחלת פרעון יעו"ש, עכ"ד

אמנם לפי דברי המחנה אפרים שביאר כוונת התוספות משום שאין כאן קנין כסף היכא ששוה הרבה ומשמע דקנין משיכה מועיל בזה וא"כ אכתי לא סלקינן בזה מקושיא בדברי התוס', שנהי שלא סמכינן בנכרי בקנין משיכה לחוד משום שמא מעות קונות, מ"מ הא כתבו התוס' בד"ה פרדשני דאפילו למ"ד משיכה אין קונה בא"י, מ"מ במציאה ובמתנה דליכא כספא קני, וא"כ בהאי מקח שנתרצה למכור בעד דבר שאין הדעת טועה, ונתן לו הדבר מועט הלא המותר מתנה הוא דיהיב ליה ולא מחסר מעות, למה לא יקנה כאן משיכה בצירוף המעט מעות שנתן לו הא המותר לא גרע ממתנה, ואולי יש לישב דברי המחנה אפרים הנ"ל שנפרש כוונת התוס' שיתכן גם לשיטת רש"י שאם משיכה אין קונה בא"י גם במתנה אין קונה, ודו"ק. ובעיקר הקושיא שעל התוס' מדוע נצרכו לומר שאין כאן ביטול מקח הא זה הוה יתר מכדי שהדעת טועה, נלע"ד לישב בתרי גווני, חדא דבאמת איכא תרי לישני בגמ' (ב"ב דף ע"ח) ללישנא קמא אמרינן שם אליבא דרבנן דמאי אין הדמים ראיה דהוה ביטול מקח, ואיבע"א כי אמרינן אונאה וביטול מקח היכא שהדעת טועה כו' וא"כ ללישנא קמא אף היכא שאין הדעת טועה אמרינן דהוה ביטול מקח, אם לא שיאמר בפירוש יודע אני ששוה יותר אעפ"כ ע"מ שאין לי אונאה כו' וכדאיתא (בב"מ נ"א ע"ב) וא"כ נוכל לומר שהתוס' פוסקים כלישנא קמא, או שמסופקים היכא קיי"ל בהני תרי לישני ולכן כתבו שאין לחוש בזה ללישנא קמא] משום ביטול מקח, ובאמת הובא בשיטה מקובצת שיטת ר"ח דפסק כלישנא קמא, אבל אנן לדינא קיי"ל כמוש"כ רשב"ם וכן דעת הרמב"ם והשו"ע שפסקו כלישנא בתרא, שבכדי שאין הדעת טועה אמרינן דהוה מתנה

עוד יש לישב דברי התוס', שבשיעורא שאין הדעת טועה, חקרתי מכבר כמה שיעורא דמוכח בב"מ (דף נ"א ע"ב) בע"מ שאין עלי אונאה שצריך לומר יודע אני שחפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאין שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה וא"כ משמע מלשון הגמ' שאפילו בכה"ג בהאי שיעורא מ"מ צריך לתנאי, הרי שעד כפלים נחשב בכדי שהדעת טועה, והיה בזה דין ביטול מקח. וכן מצאתי בשיטה מקובצת ב"ב ע"ח וז"ל "ומסתברא דאמרינן בכדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן, אבל טפי מכפל הוה בכדי שאי הדעת טועה" עכ"ל. וא"כ הכא במוכר הראש או הריאה יכו להיות שגם שמוכר בדבר מועט, מ"מ לא הוה השיווי יותר מכפל ובלשון התוס' נאמר "אע"פ ששוה יותר כפלים" כוונתם כפלים מצומצם, וכמש"כ דבכפלים מקרי בכדי שהדעת טועה ויש שפיר לחוש לביטול מקח, ולכן הוצרכו התוספות לטעמן, אבל בכדי שאין הדעת טועה שפיר יש לומר שאין לחוש לזה כלל כדאיתא בגמרא ב"ב ללישנא בתרא שבכדי שאין הדעת טועה אמרינן מתנה הוא ודו"ק: סימן מח ג' בסלו תרכ"ה לפ"ק

נשאלתי מאחד שלשו בביתו לחם והפרישו חלה ושרפו כנהוג ואח"כ ראו שהעיסה לחה ביותר וצריכה עוד לקמח והוסיפו בהעיסה כערך עשרה ליטרות קמח ואפו את הלחם, ושאלו איך לעשות אם להפריש חלה עוד וכיצד יפרישו, וזה אשר העליתי בזה

הנה מבואר במשנה רפ"ג דחלה והובא בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ז) שאין להפריש חלה כל שנשאר קמח שלא נתערב בהעיסה כשיעור חלה, וא"כ לכאורה הוא דבר פשוט שצריך להפריש חלה מחדש עבור הקמח שנתערב בהעיסה שיש בהקמח שיעור חלה, וכן הוא מבואר בר"ש שם (פ"ג דחלה) בשם הירושלמי, שכל שנשאר קמח שיעור חלה שנתערב אח"כ בעיסה, לא מיפטר בחלה שנפרש קודם ואוסר את העיסה עיין שם

אלא שיש לעיין לפענ"ד בזה הא הטעם שטבל אין בטל ברוב הוא מטעם דבר שיש לו מתירין, וכדאיתא בנדרים (דף נ"ח א') וא"כ הכא בקמח שנתערב בעיסה נראה שאין בזה מקום לאסור משום דבר שיש לו מתירין דהא מבואר בשו"ע (יו"ד סי' ק"ב סעיף ד') ברמ"א שכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב אין עליו דין דבר שיש לו מתירין, והכא הקמח אין בו איסור טבל לחלה רק כשנעשה עיסה ואז הוא בטל ברוב: