באר משה (דנשבסקי) א קל

לשניהם הן למלוה והן להערב ובזה לא נוכל לומר שהלוה זכה במעות עבור הערב דא"כ לא היה משתעבד להמלוה דאי דמר לאו דמר, וע"כ צ"ל שדין זה של ערב לא מצד שליחות הוא רק דין בפני עצמו שכל הנותן לחברו בפקודתו של המצוה נתחייב המצוה מדין ערב, וכיון שנתחייב בזה המצוה מדין ערב ממילא נחשב כזוכה הוא המעות, ונחשב נותן המעות כמאן דאוזפיה הוא את המעות להערב הוא המצוה לתן, ולכן נחשב מטעם זה כבעל המעות

וכיון שבארנו שהמצוה לחברו לתן עבורו מעות לפלוני ולקח עבורו שהוא בעל המעות כפי דברי הרמ"ה, וזה גם בא"י הדין כן וזה שייך גם בא"י המצוה לישראל הגם שאין דין שליחות לא"י, וכי היכי שבשולח אדם מעותיו ע"י אחד לקנות מחברו קונה מצד המעות גם במקום שאין בזה דין שליחות, וכמו שביאר המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ו) שזה דומה למה דאיתא בגמ' במעילה גבי שולח ביד חשו"ק דאם עשה שליחותו בעה"ב מעל, דמדמי הגמ' להא דנתנו לקוף והוליכו דהרי זה עירוב כו', וה"נ כיון שבארנו שזה נחשב למעותיו משום דנתן בציוויו וכמאן דאוזפיה דמי, וממילא נקנה בזה להא"י לחלקו בנתינת המעות ליד המוכר

אמנם זה יהיה הדין אם מעות קונות בא"י המוכר, אבל אם יהיה הדין בא"י המוכר שרק משיכה ממנו קונה ולא מעות, וא"כ אם זה הישראל שהוא שותפו היה מושך בעצמו ודאי שלא היה הישראל זוכה במשיכתו עבור הא"י, כיון שאין שליחות לא"י וגם זכיה אין לו. אך זה יש לחקור אם הא"י לא קנה את חלקו ע"י משיכה הישראל, היאך הוא הדין בחלקו של הא"י אם נעשה זה של ישראל המושך גם חלק של הא"י, או שנשאר זה אין קנוי כלל ועדיין הוא של המוכר, משום שהישראל לא רצה מתחלה לקנות רק חלקו כיון שהוא לקח עבור שניהם

אך בזה הכריע המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ז) שבמקום שקונה עבור א"י והא"י לא קנה, שהשליח קנה לעצמו, אפילו להסוברים שבהפקר כה"ג אם לא קנה עבור האחר לא קנה זה לעצמו, מ"מ בדעת אחרת מקנה אותו קנה השליח, גם שלא נתכון לקנות לעצמו כ"א עבור האחר יעוי"ש, וא"כ יש לדון בנ"ד אם היה הישראל מושך בעצמו, אם הדין שבא"י מעות אינן קונות רק משיכה והמשיכה שמשך הישראל עבור הכותי אין מועיל להכותי לפי שאין שליחות לא"י, והיה קונה זה הישראל המושך לעצמו, אך באמת בנ"ד לא משך הישראל בעצמו כ"א עפ"י פועליו שאינם יהודים, ולדעת המח"א (בהל' מכירה סי' ט"ו) לא מהני משיכה ע"י פועלים א"י, ועיין נתיבות (סי' קפ"ח) בסוף הסימן שפקפק על דינו של המחנה אפרים, בזה, עכ"ז בהא מודה הנתיבות ג"כ ופסק אשר משיכה לסימטא לא מהני ע"י פועלים א"י רק משיכה לרשותו מהני, (לכאורה צ"ע דבריו דבמשיכה לרשותו, מה צריך למשיכה, תיפוק לה מטעם חצרו, וצ"ל בכוונתו במקום שאין חצרו קונה כגון שאין משתמר, מ"מ מטעם משיכה קונה, ובזה יועיל משיכה על ידי פועליו], וא"כ בנ"ד שהיה מעשה ההובלה מרשות המוכר לחצר שלהם ע"י א"י, ודאי דלא קונה הישראל קודם שבא לחצר של שותפות שלהם, ובפרט שמעשה ההובלה היה ע"י פועלים של הא"י שותפו מן חצרו של הא"י השותף עד החצר של שותפות שלהם, וא"כ בנ"ד אין כאן משיכה לישראל הקונה הפרה, רק בבואו לחצר של שותפות הנשכר להם, וא כ הרי יצא מכל דברינו שממ"נ אם מעות קונות בכותי שכן הוא דעת רוב הפוסקים הראשונים, הרי נקנה להא"י חלקו במה שאמר לו זיל זבין לי דכמאן דאוזפיה חלקו במעות שנתן, ואם משיכה בכותי קונה הרי אין כאן משיכה, כיון שנעשה המשיכה ע"י א"י הפועלים המובילים הפרה, ועד שבאה לחצר השותפות שלהם לא נגמר הקנין, ואז קנו שניהם שהרי החצר משותף לשניהם כמו הקנין בפרה

אמנם מה שכתב (הריב"ש בסי' ת"א) ולקנות החפץ לצורך. א"י במעותיו של א"י כו' ולא עוד שעובר עליו הקונה בבל יראה לפי שהוא קונה בשביל הא"י, ואין בעל המעות הוא האינו יהודי קונה אותו, שהרי אין ישראל זה נעשה שלוחו של הא"י ולא זכה בשבילו, דהא קיי"ל אין שליחות ולא זכיה לא"י כלל כו', והובא זה בשו"ע (או"ח סי' ת"נ סעיף ו') ברמ"א ע"כ, הוא מנגד למש"כ שמקום שהמעות של הא"י לא מגרע לן מה שאין שליחות לו לגבי קנין המעות. ונראה לענ"ד ליישב שהריב"ש כתב זאת שיש בזה חשש שהישראל יעבור בבל יראה, לפי דעות הראשונים הפוסקים דמשיכה בא"י קונה ולא מעות, ולכן אין הא"י קונה מצד משיכת שלוחו הישראל משום שאין שליחות לא"י, ובאמת למ"ד מעות קונות אין כאן חשש בל יראה, רק שאסור משום חשש הראשון שכתב שמא יבא לאכלו

אך כל יסוד דברינו שכתבנו הוא רק לשיטת הפוסקים, דבאמת קיי"ל לדינא כאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפליג אבני מערבא (ב"ק ק"ב ע"ב), דעיקר הטעם שמועיל הן בחטים וחטים, והן בחטים ושעורים ששינה השליח, משום. שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, אבל לשיטת הרא"ש בטעמו של הא דפסקינן דפליגינן אבני מערבא ואפילו בשינה השליח קונה המשלח, משום שדעת השליח לזכות לבעל, המעות, ולכן קונה בעל המעות גם שאין המוכר יודע מזה וסובר שהוא של השליח, וא"כ כיון שמטעם זכייתו של השליח עבור בעל המעות אתינן עלה, וא"כ במקום שבעל המעות הוא א"י שאין לו שליחות וזכיה ע"י אחר, לא יועיל בזה הקנין של השליח עבורו, וא"כ יש לדון שממילא נעשה זה של ישראל כיון שהשליח לא זכה עבורו, ועיין בקצה"ח (בסי' קפ"ג ס"ק ד') שכתב ששיטת הרמ"ה דפליג על הרא"ש בזה, ודעתו שהמוכר מקנה לבעל המעות גם שאין יודע מי הוא, וכתב ששיטת החולקים על הרא"ש מחוורת יותר בסוגיא, וכן כבר כתבתי במקום אחר בחידושיי לב"ק ששיטת הרשב"א פליג על הרא"ש בזה, וכן תירצתי בעז"ה את שיטת בעל מתיבות שהוא בחידושי הרשב"א לב"ק שתמה עליו הרשב"א, ואנכי תירצתי בעז"ה דבריו ע"פ יסוד זה שדעתו של אדם להקנות לבעל המעות שלא מטעם זכיה ושליחות של השליח עבור בעל המעות, וכיון אשר הרמ"ה והרשב"א ובעל מתיבות שהוא חד מן קמאי דקמאי סברי הכי, מסתבר הוא שדעתם עיקר לדינא וכן רבותינו האחרונים הקצות החושן והמחנה אפרים הולכים ג"כ בשיטתם

וגם לדעת הרא"ש והתוס' שנראה מדבריהם שגם לדעתם מטעם שליחות השליח הוא, אף למאן דפליג אבני מערבא כמבואר בדבריהם בד"ה שאני חטים וחטים (ואין כאן מקום להאריך בזה), וא"כ נסתר טעם ההיתר מצד שכמאן דאוזפיה דמי, וא"כ הרי הוא של ישראל שקנה מהא"י, מ"מ יש לדון היתירא, אם נאמר דמעות אין קונות רק משיכה קונה, וכפי מה שבארנו מקודם לא היה כאן משיכה להישראל עד דאתאי לתוך החצר של שותפות שלהם, וכיון שדעתו היה שהקנין יהיה עבור שניהם, ולכן ממילא החצר של שותפות קונה לשניהם:

והנה לשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל דמעות קונות בא"י, ונהי שהא"י מכוון להקנות להישראל את כולי, מ"מ הוא קונה עבורו ועבור שותפו, ולדעת התוס' שם (בב"ק ק"ב ב' ד"ה מי הודיעו) מספקא להו אם היכא שלא קנה המשלח אם השליח קונה, או שנשאר של המוכר יעו"ש, וא"כ אם נאמר כאותו התירוץ בתוס' שם שהמשלח לא קנה ג"כ ונשאר של המוכר, והכא נשאר הפקר, שהכותי מכי מטא זוזי לידו א"כ אסתלק ליה, ואח"כ במה שיבוא לחצר של שותפות שלהם יקנה הא"י חלקו בהפרה, כאשר רצון הישראל שותפו בזה ג"כ דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו, ולוא יהיה שנאמר שאותו החלק הנשאר שלא היה בדעתו של השליח לקנות