באר משה (דנשבסקי) א קכט

שכיון שמשכתו קנתה במשיכה, ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא תשלום דמים, וכל שמשך ופסק דמים קנה אע"פ שלא שילם עדיין ואין המעות אלא כחוב עכ"ד. והנראה לענ"ד ששני הקושיות יתורצו כחדא, דודאי באמת הוא שלה שקנתה במשיכה מעת שמשכה הטלה לרשותה במקום שמשיכה קונה, אך בזה שאני אתנן משארי מקח, שכל הקניות שבא עבור תשלומי דמי הקניה קיי"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה, ולכן ביד הקונה לקיים המקח גם כשלא ירצה המוכר לקבל התשלומין, אבל כאן שאומר לה הבעלי בטלה זה הגם דקני במשיכה, עכ"ז אם אח"כ לא ירצה נותן האתנן לבעלה, וזה א"א לעשות בעל כרחו ממילא תבטל הנתינה של הטלה, ואין לומר כיון שמצדה לא ימנע הדבר ורק הוא אין רוצה לקבל הנאתה שנתרצתה, בזה לא תבטל הנתינה, ולכאורה יש לדמות זה למה שאמרו (בב"מ דף ע"ט) גבי ספינה סתם ויין זה דאמר הב לי חמרא כו', וכיון שהוא אין נותן ממילא תשאר המעות ביד בעל הספינה, וא"כ נימא הכי נמי הכא באם שהוא אין רוצה לבא עליה תאמר היא אנא הא קאימנא, ואין לך ליקח בחזרה מאתי התשלום שנתת לי, אך באמת לא דמי להתם ששם תורת קנין הוא על הדבר של המשכיר היינו על הספינה, ולכן כל שמצידו אין ביטול על הדבר שהקנה לא בטל החיוב של השוכר, בתשלום אשר נתחייב עבור מה שקנה הספינה למשך זמן השכירות, משא"כ כאן שגוף קנין לא חל עליה, ולכן כל שלא יתקיים התשלום היינו המעשה הבעילה יהיה מאיזה דבר שיהיה, ממילא מתבטל נתינת הטלה כיון שהוא נותן רק עבור זה, ובפרט כי עיקר הדבר הוא התובע להנאתו, ולכן אם לא ירצה אח"כ ממילא בטל מעשה נתינת האתנן היינו הקנאת הטלה, ולכן שפיר אמר הגמ' שזה נחשב שאין ברשותה להשתמש בה שמא לא ירצה לבעלה אח"כ, אך באומר קני לך מעכשיו הוא מקנה בפירוש לה גוף הטלה, ורק שיעבוד הדמים של שיווי הטלה הוא תלוי על מעשה הביאה, ולכן לא מיקרי זה אין ברשותו באמר מעכשיו

עכ"פ הדרן לענין שלנו ע"פ המבואר בדברינו שמכירת דבר במקום שנותן רשות בפירוש להשתמש בזה עכשיו, והתשלום קובע על אחר הזמן מיקרי זה מתנה, ובזה משיכה או חצירו לשיטת הרמב"ן קונה מה"ת, וא"כ בנ"ד שהיה ביניהם גמר שהישראל יכניס כל המעות שיוצרך לזה העסק, רק יחשוב על חלקו בזה רוחים [צינזין] עד הסוף שיהיה הכנסה מזה העסק מכל השנה, וא"כ הרי זקוף התשלום בחוב ולא מיחסר מעות, וא"כ בכאן קנה בקנין דאורייתא במשיכה במה שמכניס הפרה לתוך חצרו, וגם נכרי אפילו להסוברים שבנכרי קנין מעות הוא דוקא ומשיכה אין קונה מ"מ, אך במתנה כו"ע מודו דמשיכה או חצר לשיטת רמב"ן קונה, ובנ"ד דלא מיחסר מעות וכדכתיבנא משיכה או חצר קונה לכו"ע

אך מ"מ בנ"ד שיש כאן חסרון כוונת קני', דהכותי שקונה את הפרה בכניסתו לחצר לא כיון לקנותו בזה ע"י חצירו או ע"י המשיכה, מפני שסובר שמקודם כבר היה שלו קודם שבא לחצירו ע"י קניית הישראל שותפו עבורם, ואף שכבר צידד הגאון רע"א שבדעת אחרת מקנה אותו אין מקלקלת חסרון הכוונה, מ"מ כאן שגם המוכר לא כיון להקנות הגם שהגרע"א מצדד שגם זה יועיל לקנות היכא שדעת אחרת מקנה, מ"מ למעשה גם הגרע"א בעצמו לא החליט לסמוך ע"ז וכמו שמבואר בתשובתו סי' ל"ז

אך באמת בנ"ד נראה לענ"ד שאין אנו צריכים לכל זה, שגם בתחלה בעת שקונה הישראל מן הא"י שמכר לו הפרה נקנה לו ג"כ לשותפו הא"י חלקו בזה, ואף שאין שליחות לכותי, מ"מ כיון שהא"י ציוה לו שיקנה עבורם את הפרה לשותפות עבור שניהם הישראל והא"י, אע"פ שהישראל נתן מעות שלו מ"מ חשוב זה כמאן דאוזפיה המעות שנתן עבורו, ובזה שנתן עבורו מעות ליד הא"י בעל הפרה חשוב זה כאלו המעות בא לידו, גם שאין שליחות לכותי דהא הטעם שחשוב כמאן דאוזפיה, כמו שכתב הטור והובא (בש"ך חו"מ סי' קפ"ג ס"ק ב'), דכיון דאמר לו זיל זבין לי כמאן דאוזפיה, וא"כ מחשב זה הא"י שותפו על חלקו בעל המעות, ואנן קיי"ל לדינא דהכל לבעל המעות ואפילו היכא ששינה בשליחותו כל דניחא ליה לבעל המעות בזה, וא"כ לאו מתורת שליחות אתינן עלה, רק ממילא מקנה המוכר לבעל המעות, וא"כ ממ"נ אם הדין שמעות קונות בכותי וא"כ הכותי הראשון שמכר לישראל הפרה כיון שדעתו לבעל המעות, ובהמעות יש חלק לכותי שותפו כיון שזה חשוב כמאן דאוזפיה, ואף דאין שליחות לכותי מ"מ כיון שהמעות שלו הגיע ליד הכותי המוכר, קנה בזה הכותי הקונה שותפו של הישראל הקונה, ואם מעות אין קונה בא"י רק משיכה, מ"מ כיון שהישראל לא חשב לקנות רק חלקו וחלק הא"י יהיה להא"י, א"כ הכותי המוכר הפרה שדעתו להקנות לבעל המעות נחשב זה שהוא מוכר לשניהם כפי חלקם בהמעות, והישראל לא קנה במשיכה רק חלקו גם אם היה מושך בעצמו, ממילא אח"כ כשיבא לחצר של שניהם שיש להם שותפות בזה קונה הא"י חלקו, לפי שהכותי המוכר כיון דמטי זוזי לידו אסתלק ליה, כיון שהמטלטלין יצאו מרשותו ונעשים כהפקר, ואם כן ממילא הכותי קונה חלקו בזה דהא חצירו של אדם קונה שלא מדעתו

ואין לפקפק ולומר הא מה דאמרינן במו שאמר לחברו זיל זבין לי דחשוב זה כמאן דאוזפיה ונקרא בעל המעות, ולכן אף שלא הודיע למוכר שיקנה עבור משלחו מ"מ קונה בזה דכמאן דאוזפי' דמי, וכמש"כ הטור בשם הרמ"ה בסי' קפ"ג (ועיין בקצה"ח סי' קפ"ג ס"ק ד' שביאר דברי הרמ"ה המובא בטור בביאור נכון), שבזה שניתן עבורו המעות חשוב זה בעל המעות, אלא שבישראל קודם המשיכה יכול הקונה לחזור, משום שכל זמן שלא נגמר הקנין לא נגמר ההלואה כיון דאיתיה בחזרה, משא"כ בא"י המוכר שבודאי לא יחזיר המעות אחר שהוציא הפרה מרשותו, ובדיניהם נחשב נתינת המעות והוצאה מרשותו כגמר קנין, וא"כ שפיר נחשב בעל המעות הכותי המשלח. אך יש לחקור אולי הוא זה דוקא דישראל שאמר לישראל זיל זבין לי ותן עבורי מעות, כיון דיש שליחות לישראל חשוב זה כמאן דאוזפיה, משא"כ בא"י שאין שליחות לא"י אפשר לא חשיב זה כמאן דאוזפיה, כיון שלא נקנה עבורו המעות ע"י הנתינה להמוכר בשליחותו כיון דאין שליחות להא"י, וא"כ לא נחשב זה כמאן דאוזפיה כיון שלא נקנה עבורו המעות ע"י הנתינה להמוכר, והמעות המה של ישראל הוא כמו שהיה מקודם, וא"כ מיקרי הישראל בעל המעות ולדידיה הקנה הא"י המוכר

אמנם נראה לענ"ד שאין לחלק בזה, והוא דהא מאי דחשיב כמאן דאוזפיה אין זה מטעם שליחותו של המצוה שאמר לחברו זיל זבין לי, שהרי במה זכה שיהיה חשוב בא לידו של המשלח, הא המקבל לא ידע מזה שהוא קונה עבור המשלח, וא"כ לא נוכל לומר שהמקבל זכה עבורו, והשליח שנתן בפקודתו הוא בעצמו לא יכול לזכות עבור המשלח את מעותיו שלו, וע"כ צ"ל שמדין ערב אתינן עלה, שכיון שהדין שבמה שהוא נותן בפקודת המצוה לאחר מתחייב המצוה כדין הערב שמתחייב בזה שהמלוה נותן להלוה בפקודתו, ושם לא נוכל לומר שהלוה בקבלתו של המעות זוכה את המעות עבור הערב המצוה לתן וממנו הוא לוקח לעצמו, ולכן משתעבד הלוה להערב ג"כ, ז"א, דהא הערב מתחייב גם שלא ידע הלוה שהשני ערב בעדו, ועוד הא מצינו שאדם נעשה ערב לא"י ג"כ הן שהא"י לוה מישראל והן שהישראל לוה מהא"י כדמוכח (בב"מ דף ע"א ע"ב) וחל השיעבוד עליו ועוד הוכחה שאין זה מגדר שליחות דהא הלוה הוא משתעבד