באר משה (דנשבסקי) א קכח

שאין שם מעות ומועילים כמו במציאה והפקר ובמקום שיש שם מעות גילתה לנו התורה שאין מועיל הקנין של משיכה וחצר, ומעתה יש להסתפק, אם זקף במלוה דמי המקח מיקרי זה אין כאן מעות ודמי כמתנה ומציאה והפקר, או שאפשר שכיון שמ"מ יש כאן מעות שהיה יכול לתנם לו ולקנות בזה לא נתנה בו התורה קנין אחר

ונראה לענ"ד להוכיח שכל כה"ג דין מתנה לו, והוא מהא דאיתא בע"ז (דף ס"ג א') גבי הא דנתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר, דפריך שם הגמ' על זה לכי בא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע אמר ר' אלעזר כשקדמה והקריבתו, ופריך הגמ' היכי דמי אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי, דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, והנה מלשון הגמ' דקאמר ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה. הוא מיותר ולמה הוצרך הגמ' להוסיף זה, דהא בהא דקאמר דליתיה בשעת ביאה סגי כיון דלא חל עליו שם אתנן, ועוד אם אנו אומרים דבמה דאמר קני מעכשיו הוה זה מתנה דיהיב לה, א"כ למה בעינן שיהיה ליתיה בשעת ביאה, אפילו איתיה בתר הכי בשעת ביאה, מ"מ כיון דזה הוה מתנה בעלמא ולא שכר ביאה הוא ואיך יהיה ע"ז דין אתנן, ועיין בר"ן שם שמביא גירסאות חלוקות יש שגורסים דהא ליתיה בשעת ביאה לחוד ואית דגרסי דהא מתנה בעלמא יהיב לה לחוד, ולא גרסי להא דליתיה כו' והר"נ כתב שם דאפילו לנוסחי דגרסי דהא מתנה הוא דיהיב לה, משמע ג"כ דפשיטות הדבר הוא רק משום דליתיה בשעת ביאה עכ"ד, ואני מוסיף בזה דמוכח בגמ' שהקושיא הוא רק משום הפשיטותא ואם היינו אומרים דבאמר קני מעכשיו דהוה מתנה לא בעינן שיהיה ליתיה בשעת ביאה, א"כ עדיפא הו"ל להגמ' לאקשויי למה בעינן שקדמה והקריבתו, וא"כ מוכח הגמ' שגם באמר לה קני מעכשיו אם לא קדמה והקריבתו יש ע"ז דין אתנן, וכיון שכן הוא באמת אין זה מתנה גמורה, רק המתנה הוא עבור הביאה שתבעל לו אח"כ, ולכן אמרינן שאח"כ אם איתיה בעולם אותו האתנן בשעת ביאה, חל עליו איסורא דאתנן אפילו באמר לה קני מעכשיו, וטעם הדבר דודאי אם היה אומר לה הנני נותן לך טלה זה במתנה ורק אני מבקש ממך שעבור התקרבותו אליה שנותן לה מתנה תמלא היא רצונו שתבעל לו ולא בגדר חיוב עבור זה, וממילא אם אח"כ לא תמלא רצונו בזה, לא תתבטל המתנה בזה, לא היה חל על מה שנתן לה מקודם שם אתנן, גם אם הוא איתיה בשעת ביאה, אבל היכא שאומר לה שנותן לה עבור שתבעל לו אח"כ בזה, גם באמר לה קני מעכשיו מ"מ אם אח"כ לא תמלא מבוקשו בזה, היינו שיהיה רצונו שתמלא הדבר אז והיא תתחרט ותמאן, אז היה בודאי המתנה בטלה למפרע ודמי כהא דעייל ונפיק אזוזי שהמכירה בטלה למפרע גם אם משך מקודם וגמר הקנין, מ"מ אם אח"כ עייל ונפיק אזוזי בטל הקנין למפרע כדאיתא בחו"מ (סי' ק"צ סעיף י"א) ולכן אח"כ בעת שבא עליה שבזה נתבררה קניית האתנן, מיקרי זה אתנן שהנתינה הוא עבור הביאה, וא"כ הוא באמת מכר גמור שהוא מוכר לה האתנן הוא הטלה, עבור שתשלם לו במילוי מבוקשו במה שתבעל לו גם שנותן לה הטלה מעכשיו, וא"כ למ"ד מעות קונות מה"ת ומשיכה הוא רק קנין מדרבנן וא"כ מדאורייתא גם באמר לה קני מעכשיו אין כאן רק קנין דרבנן של המשיכה, וא"כ לשיטת הסוברים שקנין דרבנן אין מועיל גבי דאורייתא, איך מצינן לאקרובי הקרבן הא מה"ת לא חל עליו ההקדש אחרי שהיא אינה שלו מה"ת, ואין לומר דמיירי שנותן לה רשות להקדישו מקודם, וא"כ מה"ת חל עליו ההקדש מצד רשות הניתן לה מבעל החפץ שהיה מתחלה, ומה"ת הוא עכשיו ג"כ שלו ז"א הא כתב (מהרי"ט בח"א סי' קכ"ז) דאין מועיל אם יאמר אדם לשלוחו וחברו הקדש אתה נכסי יעוש"ה בדבריו בזה, וא"כ איך מועיל שתהיה יכולה להקריבו טרם גמר מעשה הביאה ע"י קנין המשיכה, אך אם נאמר שכל שזוקף במלוה ונותן לו רשות להוציאו קודם זמן נתינת המעות יש בזה הדין דמשיכה קונה מה"ת, כמו במתנה או לשיטת הרמב"ן כשנכנס הדבר ברשותו נגמר בזה מה"ת, ולכן כל שאמר לה קני מעכשיו ונתן לה רשות לעשות בהם כל צרכיה יש בזה הדין כמו במתנה שקונה היא בזה בהמשיכה לחודא, או במה שנכנס לרשותה אחרי שהיא יכולה להוציאה גם טרם הביאה שהוא התשלום דמים עבור החפץ הניתן לה

ומעתה נאמר שזהו כוונת הגמ' לפי גירסא דילן דגרס דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, שזה כיון הגמ' בשני הדברים, בהא דליתיה בשעת ביאה דאם היה בשעת ביאה גם שאמר לה קודם קני מעכשיו, מ"מ חל על זה שם האתנן כמו שכתבנו, משום כיון שאם לא היתה ממלא אז הדבר היה בטלה הנתינה למפרע, ולכן במה שהיא נבעלת לו והמתנה נשארה בחזקתה חל ע"ז שם אתנן, ומה שהוסיף הגמ' לומר ומתנה בעלמא דיהיב לה, פירושו שזה הטעם דלכך מועיל משיכה לקנות הטלה שתהיה תוכל להקדישו ולהקריבו, גם מה"ת למ"ד מעות קונות ולא משיכה, ובפרט דר' אלעזר דאמר בקדמה והקריבתו הוא תלמידו דר' יוחנן דסבר מעות קונות מה"ת

ועוד נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאיתא (שבת קמ"ח ע"ב) אמר ר' יוחנן מקדיש אדם פסחו וחגיגתו ביו"ט, וקאמר שם הגמ' לימא מסייע ליה וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו כו', והא ר"י אית ליה מעות קונות מה"ת וא"כ במשיכה אין כאן רק קנין דרבנן, והנחת טליתו אין נחשב זה כנתינת מעות דהא זה הוה רק משכון, ועל כזה אמר בגמ' (קידושין ז' ב') על הא דקני אמתא בפריטי ואיתיבו נסכא דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ואין כאן רק קנין דרבנן של משיכה והיאך יוצא בו מצות הפסח והיאך מקדישו ומקריבו הא מה"ת אינו שלו ולשיטת הסוברים שאין מועיל קנין דרבנן לגבי דבר מה"ת היאך יועיל לו המשיכה, אלא ודאי שכל שקבע זמן על נתינת המעות ונתן לו רשות להוציאו מן העולם גם קודם זמן הפרעון, יש לזה דין מתנה שקונה מה"ת במשיכת הדבר או בהכנסה לרשותו לשיטת הרמב"ן

אך כל הוכחות אלו הוא רק אם נאמר שקנין דרבנן אין מועיל לגבי דבר דבעינן שיהיה שלו מה"ת, אך לשיטת הני דסברי שקניני דרבנן נחשב כשלו לגמרי גם לענין דבר שהוא מה"ת אין לנו ראיות אלו, ומ"מ הגמ' דאמר ומתנה בעלמא יהיב לה שכתבנו לעיל שהכוונה הוא לומר בכדי שיועיל קנין המשיכה לגבי מה שהיא תוכל להקדישו, אפשר לתרץ דהגמ' קאמר זה שיועיל גם להנך אמוראי דסברי שאין משיכה קונה בנכרי כלל רק קנין כסף נתן לה, ואח"כ בא עליה מותר משום אתנן בין שבא מישראל ובין שבא מנכרי, וקמ"ל דאפילו למ"ד דאין משיכה קונה בא"י מ"מ במתנה מודים כו"ע דמשיכה קונה או ההכנסה לחצרו, ולזאת השמיענו שנחשב זה לענין זה כמתנה

והנה שם באותו הסוגיא (בע"ז ס"ג) קאמר שם הגמ' אי דלא אמר לה קני מעכשיו, מי מצי מקדיש לה הכתיב ואיש כי יקדיש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והנה עמד שם הריטב"א ז"ל בחידושיו הא באמת אינו שלה, ומה זה שאמר הגמ' ע"ז מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו דמזה ממעטינן דבר שהוא שלו ורק אינו ברשותו, ונדחק בזה דלאו דוקא נקט ולישנא קלילא נקט, ובאמת כוונת הגמ' שאינו שלו, ולענ"ד נראה לומר שהנה שם הביא הריטב"א קושית הרשב"א שהקשה שם, הא הכא שלו הוא וגם ברשותו הוא