באר משה (דנשבסקי) א קכו

של שניהם א"א במשיכה, וה"נ בנידון זה כיון שאותו האיש הוא הקונה א"א לו בכאן משיכה, למה לא יועיל לו מסירה, וא"כ לפי זה הטעם שנתן הט"ז לדינו של המגיד הוא נשגב מדעתינו

אבל באמת לענ"ד נראה שדינו של הרה"מ שהוא דינו של הרשב"א והוא נמצא בשמ"ק בגמ' ב"ב (דף ע"ו ע"ב) "שאם הכניס ברשות הרי שנינו ברשות המופקדים לא קנה עד שיקבל עליו או שישכור את מקומו", נראה לענ"ד שטעמו הוא ועיקר יסוד דינו מדיוקא, מדתני עד שיקבל עליו משמע שקנין אחר אין מועיל בלתי קבלת עליו מי שמופקד אצלו, לא מסירה ולא משיכה, והנה משיכה אין מועיל בלי קבלת המופקד מפני שאין החצר שלו, ומסירה שאין מועיל נראה לענ"ד שהוא כעין שמצאתי (בשמ"ק בדף פ"ה ע"א בשם הרא"ם), וז"ל "אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו, נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשו"ה לא קנה עד שיגביהנה או יוציאנה מרשותו, תדע דהא גבי רשות מוכר קתני לה", עכ"ל השמ"ק בשם הרא"ם ז"ל, וזהו ג"כ טעמו של הרשב"א ז"ל שכל שבא הדבר ברשות בעל החצר חשוב זה הרשות מושאל להמוכר ודמי כשלו ואין מועיל מסירה שם, דקנין מסירה הוא שנסתלק מזה רשות המוכר והוא ברשות לוקח ע"י אחיזתו בהחפץ, ועיין בשמ"ק שם ע"ו ב' שכתב בשם הרא"ם שזהו הטעם שאין מועיל מסירה בסימטא משום כיון שיש רשות לו להניח שם, כל שקדם והניח בהסימטא המוכר את החפץ שלו נעשה לו המקום לחפצו כשלו, וכל זמן שלא נעקר משם, ברשות מוכר הוא, וטעמא דמסתבר הוא

ומ"מ לענין אם יועיל שם המשיכה להלוקח בחצר שאינו של שניהם, רק שהנפקד נותן רשות לשניהם וגם להקונה נותן רשות לימשך צ"ע, שאיך יקנה המושך המקום שיועיל לו המשיכה, אחרי שהחפץ הנצרך לו לקנות לא נעשה שלו עדיין, ובמה יקנה המקום, ומתורת זכיה אם בעל החצר רוצה לזכות עבור הלוקח ודאי שמועיל, אבל מתורת משיכה של הקונה היאך יועיל המשיכה אחרי שאין מושך לרשות השייך לו, ובמה קנאו גם שהמוכר נותן לו רשות

ונראה לענ"ד להצדיק דינו של הסמ"ע שכשנותן הנפקד לו רשות להניח שם איזה דבר לתועלתו של השואל כיון שהשואל עושה מעשה הלזו ומניח שם הדבר הזה הרי נחשב שהמקום קנוי לו לענין שאלה זו ונחשב שלו לענין החזקת הדבר הזה, ואף שאותו הדבר שמניח שם אינו שלו, מ"מ כיון שעושה מעשה החזקה באותו המקום להניח מה לטובתו הרי החזיק באותו המקום לאותו הדבר בחזקה, שכל החזקות הוא שעושה דבר במקום שרצונו בכך, ונהי שלענין קנין המקום לחלוטין בעינן חזקה טובה מענין תיקון הקרקע, אך מ"מ לדבר פרטי ששואל מחברו הרי הוא קונה המקום, בעשיית אותו הדבר מענין מה ששואל לדבר זה, וכעין שאמרו בגמ' בשביל של כרמים שעשוי להילוך קנה בהילוך, וכבר האריך כעין זה הנתיבות (בסי' קצ"ב ס"ק ו'). והנה הנתיבות ביאר שם בארוכה שלענין להשתמש שם באותו המקום קנה אותו המקום ע"י הנחת חפץ, אבל שיהיה המקום נחשב כשלו ממש לענין קניית ע"י המקום הזה במציאה או במקח בעינן שיקנה המקום ע"י חזקה טובה כעין נעל גדר ופרץ וכדומה, [הגם שיש לדון בכלל שלו] מ"מ נראה לענ"ד לומר שדוקא לענין לקנות ע"י המקום בתורת קנין חצר לבד בזה בעינן שיקנה המקום בקנין גמור וכמו שחידש הנתיבות סברתו, אבל לענין משיכה לקנות בזה לא בעינן שיהיה לו בהמקום קנין גמור רק כיון שיש בו זכות להניח אותו הדבר וכמו סימטא שאין לו בזה קנין לקנות מאת המוכר בקנין חצר, מ"מ לענין משיכה מועלת, וה"נ האי שנתן לו הנפקד רשות להניח החפץ שרוצה להניחו שם לטובתו, קונה ע"י זה המקום הנ"ל לענין זה וממילא מועלת המשיכה, וכמו דאסברו התוס' (ב"ב פ"ה ב') ד"ה כגון, אהא דקלתה במקום שבעלה מוכר קלתות שאין מקפיד על מקום קלתה שהקשו התוס' במאי קנתה המקום, ותירצו התוס' דכיון שיש לה רשות להניח קלתה קני לה קלתה, ומדמי שם התוס' כמו סימטא, שאע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו, וה"נ כיון שמדמי זה לסימטא ובסימטא מועיל קנין משיכה וה"נ יועיל בזה שנתן הנפקד רשות וע"פ רשותו הניח הכלי נחשב לו כמו סימטא ומועיל משיכה. ואף שבאמת התוס' לא הוצרכו להביא ראיה מסימטא שלענין כלים של קונה שיהיה יכול הלוקח לקנות בהם ברשות מוכר סגי בזיל קני, ואלו לענין קנין משיכה לא תיסגי בזיל קני ברשות מוכר, מ"מ לענין נ"ד שפיר נוכל להביא ראי' מן סימטא דלא בעינן קנין גמור וממילא תועיל החזקה של התשמיש שעושה ברשות הנפקד

ואין לומר שזה דוקא בהניח חפץ שלו, אבל כאן שבעת שאנו דנין שיקנה עי"ז המקום היינו ע"י הנחת החפץ שמושכו שמה לקנותו אין החפץ שלו, איך נאמר בהחלט שיקנה בזה המקום בתורת שאלה להלוקח בהנחת החפץ שרוצה לקנותו בתורת משיכה, נראה לענ"ד לומר כמו שמצינו גבי פועלים שכל שהפועל עושה בשביל הבעה"ב, הגם שלע"ע לא הכניס לו שום דבר חייב, כמו בשוכר להביא לו איזה דבר והלך ולא מצא וכמבואר בסי' של"ה, וכמו שמצינו שהליכת פועלים הוה התחלת מלאכה הגם שלא נעשה לע"ע בדבר של הבע"ב, מ"מ כיון שנעשה עבורו למען השיג תועלתו מיקרי זה עשיית פעולתו, וה"נ בנידון זה שיחשב עשיית פעולה של הנחת חפץ שלע"ע של אחר הוא, מ"מ כיון שעושה המעשה בחצר הנפקד למען הנחת הדבר למען תועלתו של המושך, מיקרי זה עשיית חזקה בתוך חצר הנפקד לענין זה של הנחת הדבר זה גופא שיש לו רשות לענין זה, וממילא אח"כ יקנה לו מטעם משיכה, ואף שבתחלת המשיכה עדיין אין לו זכות בהמקום, מ"מ בסוף כשתגמר המשיכה מיקרי זה שיש לו זכות בהמקום לענין השאלה ע"י מעשה המשיכה, ובסוף עשייתו של המעשה מועיל המשיכה כיון שיש לו זכות בהמקום הלזה, ואין זה דומה לשארי מקומות לענין מי שמניח שטר מתנה בחצר שלו, ואומר שהמקבל מתנה יקנה החצר בשטר הזה שממילא יהיה השטר מונח בחצר ויהיה קנין שטרו ומתנתו באים כאחד, שכתב הקצה"ח (בסי' ר' ס"ק ד') שאין מועיל יעו"ש בדבריו בארוכה, ששם אין ביכולת השטר לקנות עד שיהיה בחצר שלו ממש, וא"א לו להיעשות חצרו כל זמן שלא בא השטר לידו או לחצרו, ואין אומרים ע"ז באים כאחד כמוש"כ הקצה"ח [ואנא אמינא באופן אחר שא"א להועיל באופן זה ואין כאן המקום להאריך בזה] משא"כ לענין שאנו דנין לקנות המקום לענין זה לתשמיש שלא בעינן שיהיה דבר שלו ממש רק שהוא נחשב לתשמיש תועלתו, מועיל זה וכמוש"כ, ודו"ק: סימן מו בע"ה, יום א' תמוז, תרנ"ב, באלטרומאנץ

נשאלתי מאחד ששכר חצר מאדון על שמו של א"י כפי הנימוס, והא"י זה שעל שמו נעשה השכירות דיבר עמו אחרי ששכר שרצונו שיחיה לו שותפות בעסק זה, והיהודי נתרצה ע"ז וגם דיבר שמה שהיהודי מכניס מעות הרבה ע"ז, יחשוב לו צינזין ע"ז, והא"י זה שלח תבואות שהיו לו שנצרך לעסק החצר הנ"ל, וגם שלח בהמות שלו לתוך