באר משה (דנשבסקי) א קכה

המוכר בחצר שלו לקנותה שיועיל לו המשיכה, וצריך להבין טעמא מאי, לחלק זה מזה

והנה איתא (ב"ב פ"ה א') ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאה מרשותו, ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו, ויעויין ברשב"ם שם שכתב במה ששינה הברייתא בין ברשות מוכר ובין ברשות הלה המופקדים אצלו ועיין תוס' שם בד"ה ארבע מידות שכתבו וז"ל ועוד דאין נראה שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו, כדתנן בפ' חלון מזכה אדם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו כו' עכ"ל התוס', והנה יש לבאר דבריהם כיון שכתבו שאין מועיל הקבלה של המוכר מפני שאין אדם מקנה ע"י עצמו רשותו לאחרים, למה יועיל גם ברשות הלה המופקדים אצלו קבלה לחוד, הא א"א להנפקד להקנות רשותו להלוקח ע"י עצמו ובמה קנה הלוקח והנה צ"ל בביאור כוונת דבריהם שזה הוא משום שכמו שאדם יכול לקנות בידו עבור אחר, כדאיתא בכמה דוכתי מזכה ע"י אחר, כן יכול אדם לומר שרשותו יקנה ויזכה עבור אחר משום שחצרו כידו הוא, וע"כ במה שהמוכר נותן רשות בשלו עבור הלוקח אין מועיל דהא א"א להמוכר לזכות בידו עבור הלוקח שיקנה ממנו, אבל ברשות המופקדים אצלו שהוא אחר, כשם שיכול לקנות בעצמו עבור הלוקח כן יכול הוא לקנות ע"י מקומו שהוא חצרו עבור הלוקח, ומה שאמרו התוס' שאין אדם יכול להקנות רשותו לאחרים ע"י עצמו כוונתם שהרשות יקנה לפלוני, כמו במוכר שצריך שיהיה הרשות לבדו קונה אותו עבור הלוקח, אבל ברשות המופקדים אצלו שהוא בעצמו יכול לקנות עבור אחר כן יכול להקנות ללוקח ע"י זה שהוא יזכה עבורו ע"י חצרו, וכן ביאר הקצה"ח ד' התוס' שמטעם זכיה הוא שזוכה הנפקד עבור הלוקח ע"י חצרו, עיי"ש בדבריו (בסי' רמ"ד ס"ק ג') והוכיח מזה שאדם יכול לזכות עבור אחר ע"י חצרו

ואנכי דקדקתי בסוגיא זו דקאמר שם בברייתא עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו, ולכאורה זה הוא דין מיותר כיון דקבלה לחוד מהני פשיטא ששכירות מקום מהני, הא בכלל שכירות הוא קבלה, שאם משכיר לו המקום הרי זה נותן לו המקום בדיבור ג"כ ולמה לו צורך בשכירות, והוא כעין שמצינו שמקשה הגמ' (בקידושין ט"ז א) למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל, ועיין תוס' שם ד"ה לימא שביארו הקושיא משום שאותו הלשון הכתוב בשטר יוכל לומר בע"פ וע"כ שייך להקשות למה לי שטרא, וה"נ בנדון של הא דשוכר את מקומו כיון דקבלה מהני בדיבורו, א"כ אותו הלשון שבשכירות מקום הוא היינו שנותן המקום ללוקח לקנות בו ע"י שכירות המקום, הלא יכול לעשות בלא שכירות רק שנותן לו המקום לקנות בו, אך למש"כ אתי שפיר דשני סוגי קנינים הם, שהא דסגי בקבל עליו היינו מטעם זכיה שהנפקד זוכה עבור הלוקח ע"י חצרו, כמו שיכול לזכות בעצמו עבור הלוקח, ושוכר את מקומו הוא קנין שעושה הלוקח בעצמו שקונה במה ששכר המקום ומונח בחצרו, ובזה האופן קבלה לחוד היינו שהנפקד היה אומר שנותן לו רשות שיהיה יכול הלוקח לזכות המקח בתורת חצר לא היה מועיל, גם נפקא מינה לדינא אם היה זה המופקד א"י שמטעם זכיה לא היה מועיל כי לאו בר זכיה הוא, וע"י א"י לא יוכל לזכות לפי שהוא אין בר שליחות כדאיתא (בב"מ ע"א ב') אבל שכירות יועיל בו, ולפ"ז יש לומר בביאור סברת הסמ"ע לענין קנין משיכה שודאי במוכר הנותן רשות להלוקח בחצרו לעשות משיכה לשם ולקנות בזה, אין מועיל מפני שאין אדם מקנה דבר שלו בדיבורו לבד, אבל במקום שהנפקד נותן רשות להלוקח למשוך בחצרו ולקנות בקנין משיכה זה יועיל, מפני שזה דומה כמו שהנפקד מושך בחצרו עבור הלוקח, וחצרו זוכה לו, זאת לכאורה אפשר לומר בביאור סברת הסמ"ע, ולפי סברא זו שנאמר כן בדינו של הסמ"ע ובטעמו שמועיל נתינת רשות של בעל החצר להלוקח לענין משיכה, שהוא מתורת זכיה שבעל החצר זוכה בחצרו עבור הלוקח, כמו שמועיל קבלה לבד ברשות המופקדים אצלו, וא"כ בנ"ד שיקנה האין יהודי מטעם המשיכה ברשות של הנפקד לא יועיל זה, דהא אין זכיה לא"י לקולא

אמנם באמת אין סברא לומר זאת בטעמו של דינו של הסמ"ע שמועיל נתינת רשות של הנפקד להקונה לקנות במשיכה, ע"פ הסברא הנאמרה לדעת התוס' גבי רשות של המופקדים אצלו, דהא תינח אם מצינו זה בגמ' דנתינת רשות מועיל לענין משיכה, היינו מחויבים לכוף ראשינו ולדחוק בסברא זו בטעמו של דבר, אבל כיון שבגמ' לא מצינו זאת בפירוש, ומצד הסברא אין זה דומה כלל למה דאיתא בגמ' ברשות הלה המופקדים אצלו קנה, דבשלמא התם שייך לומר שפיר דין זכיה שבעל החצר זוכה עבור הלוקח שחצרו כידו, אבל בקנין משיכה שעיקר הקנין עושה זאת המושך דאילו אם היה מעצמה הולכת בחצר של שניהם שלא ע"י מעשה המשיכה לא היה מועיל, וא"כ משיכת הקונה אין ראוי שהיא תהיה מועלת לבעל החצר, שנאמר שמה שביכולתו לזכות לעצמו זוכה בזה עבור האחר, רק אנו דנין הקנין לגבי המושך שהוא עושה מעשה המשיכה, וכיון שהחצר אין שייך להמושך ממילא במה יקנה בהמשיכה הלזו אחרי שלא קנה את החצר ע"י אמירתו והרשאתו של בעל החצר, ובעל החצר הרי לא משך והמושך אין החצר שלו וא"כ א"א לדון בזה מדין זכיה ומאין נקח דין זה שנתינת רשות יועיל לענין משיכה

והנה הסמ"ע בסי' קצ"ז ס"ק ד' בדינו שכתב דמועיל נתינת רשות לגבי משיכה, כתב ע"ז כמוש"כ מור"ם (בסי' קצ"ח סעיף ע') וכוונתו למש"כ שם הרמ"א בהא דאיתא שם מסירה קונה בחצר שאינה של שניהם, וכתב שם הרמ"א והכניס שם שלא ברשות, ומוכיח מזה הסמ"ע דבהכניס ברשות אין מועיל מסירה דכחצר של שניהם דיינינן לה ומועיל משיכה, והנה דבר זה דמיירי בהכניס שלא ברשות, הוא מדברי הרב המגיד (בפ"ד מהל' מכירה הלכה ג) בשם הרשב"א והט"ז (בסי' קצ"ח סעיף ט') כתב בטעמו של דין זה שכתב המגיד שאין מועיל מסירה היכא שהכניס ברשות בעל החצר משום כי היכא שהוא נפקד של זה יהיה נפקד של שני מסתמא ומשו"ה יש תקנה בלא מסירה דהיינו שיקבל עליו בדיבור בעלמא שהוא משאיל לו מקומו כו' וסיים שם בט"ז דאם הונח שם מדעת הנפקד דלא מהני משיכה והשיג על הסמ"ע דמשמע מדבריו (בסי' קצ"ח ס"ק ט"ז) דזה הוה כחצר של שניהם וכתב הט"ז על זה דזה אינו דבשל שניהם מהני משיכה ובזה לא מהני, עכ"ד הט"ז

וטעמו של הט"ז בדברי המגיד משום שאפשר ע"י קבלת הנפקד בשביל הקונה ולכן אין מסירה מועיל שם, ולענ"ד צ"ע זה דהא גופו של דין זה שבמקום שאפשר שיהיה משיכה אין מועיל מסירה הוא ג"כ חידוש הוא, שמצד הסברא פשוטה לא היינו יכולים לומר זה, לולא שכן נאמר בגמרא וכמו שדקדקו התוס' (ב"ב ע"ו א') בד"ה ספינה שהקשו אטו מצוות הם שיבטלו זא"ז, וצריך לעשות דוקא מן המובחר, וא"כ די לנו במה שמצינו בפירוש בגמ' בחצר של שניהם ובסימטא שאפשר לו להקונה בעצמו למשוך ולקנות במשיכה אין מועיל שם קנין מסירה, משא"כ כאן בהכניס ברשות בחצר שאין של שניהם כיון שלע"ע אין מקום לקונה לקנות שם במשיכה, מנ"ל שאין מועיל שם מסירה, וכי משום שאפשר לעשות קניה אחרת ע"י זכיית הנפקד בשביל הקונה יבטל זאת להמסירה, הא בכל מקום אפשר לעשות קנין אחר ע"י הוצאה משם לרשות של הקונה ואפ"ה מועיל שם מסירה, לפי שבאותו מקום שהוא מונח שם כגון בר"ה או בחצר שאינו