באר משה (דנשבסקי) א קכד

הפנימי, לפי שעל עור החיצוני מלתא דפשיטא. הוא בכל דוכתא שפגם בעור לא הוה מום, כן נראה לענ"ד: סימן מד

על מש"כ כת"ר והעיר ספק במה דאיתא (ביו"ד בסי' ש"ט) לענין מומי בכור שבזה"ז כגון ניסמית עינו אולי יהיה פירושו דוקא בנחטטה עינו, וכמו דאיתא (בזבחים ס"ח ע"ב) במשנה ושניסמית עינו וכתבו התוס' שם שפירושו נחטטה עינו כדמוכח מסוגיא דקידושין (כ"ד ב') וכן. להרמב"ם (פ"ג מהל' איסורי מזבח הל' א') ובכ"מ שם מעתיק לשון התו"כ יכול שיבש גפו ושניסמית עינו וכו' ויוצרך לפרש שהיינו נחטטה, שמומין אין פוסלין בעופות רק מחוסר אבר, ולכן אפשר שה"ה כאן לענין מה שנקרא מום מובהק יתפרש ג"כ שנחטטה, אלה דברי כת"ר. והנני אומר שגם אם ברמב"ם יהיה פירוש של ניסמית היינו נחטטה, מ"מ בדברי הרא"ש א"א לפרש כן, דאם כוונת הרא"ש יהיה במש"כ שנסתמה עינו היינו שנחטטה, אבל אם ניסמית לחוד לא עבדינן עובדא בזה"ז, א"כ למה הוצרך הרא"ש לסיים בדבריו ריש פ' על אלו מומין אבל לא בדוקין שבעין וחורוור ומים הקבועים בהם, הו"ל להרא"ש להשמיענו רבותא יתירה שאפילו אם ניסמית עינו לגמרי, רק שלא נחטטה לא הוה מום מובהק לשחוט האידנא עליו, דהא כל חורוור והמים הקבועים הרי עינו בשלימות על מקומו, ומדהוצרך הרא"ש להשמיענו שרק חורוור ומים הקבועים לא הוה האידנא מום לשחוט עליו מכלל שסומא לגמרי חשוב מום אפילו האידנא לשחוט עליו, וא"כ לו גם אם בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' בכורות) שחשיב שם המומין מובהקים ששוחטים בזה"ז ניסמית עינו יהיה פירושו נחטטה, דומיא דמה שכתוב בדבריו גבי מומי עופות, מ"מ לדינא נקטינן בזה כהרא"ש, שהרי כל החומרא שמחמירין שלא לשחוט בזה"ז כ"א על מומין המובהקים הוא רק מדרבנן, ופלוגתא דרבוותא בדרבנן להקל נקטינן

אמנם בגוף הדין גבי עוף שמום אין פוסל בו רק מחוסר אבר אף שפשטות הגמ' (קידושין כ"ד ב') יראה שדוקא נחטטה עינו פוסל בעוף משום דהוה זה מחוסר אבר, אבל ניסמית לחוד לא יפסול בעוף, מ"מ בדברי הרמב"ם קשה לפרש כן, שהרי היה לו להרמב"ם לפרש (בפ"ג מהל' איסורי מזבח) גבי עוף דין זה ולא לסתום הדין שניסמית עינו פסול בעוף, ובאמת בת"כ איתא שם סתם שניסמית עינו ובגמ' דזבחים העתיק בברייתא דמומין ניסמית עינו, אכן בילקוט שמעוני איתא נחטטה, וכן בקידושין, ולכן נראה לענ"ד לומר שבאמת סתם משנה גבי עוף בהא דזבחים וכן הא דתו"כ שמביא הכ"מ וכן הוא בתו"כ דידן דחשיב ניסמית כמחוסר אבר, לפי שכל האבר הוא העין בטל ממלאכתו לגמרי ואין ראוי לזה כלל, חשיב זה מום כענין מחוסר אבר, והתנא תונא שהביא רב ששת (קידושין כ"ד ב') שהברייתא הנ"ל סוברת שדוקא נחטטה עינו הוה מום בעוף, ובאמת אנן לדינא קיי"ל כסתם מתניתין דזבחים ס"ח שהיא סוברת כברייתא דתו"כ לגירסא דידן, שאף ניסמית לחודא הוה זה מום בעוף, רק רב ששת הביא מאותו תנא שסובר דוקא נחטטה הוה מום היינו שעושה להעוף מחוסר אבר לפוסלו אפילו למאן דמכשיר בניסמית עינו בעוף, הרי רואין אנו דחטיטה עושה השתנות מן ניסמית, ה"ה לענין עבד יהיה חשוב זה השתנות חדשה שעושה בו מעשה חסרון גם שהיה סומא מקודם, ומ"מ אין זה סותר למה דקיי"ל בעבד שסמויה וחטטה הוה זה דבר שעבד יוצא בו לחרות, לדידן דס"ל לדינא שגם ניסמית עין חשוב מום בעוף שאין לוקחין אותו למזבח

ובאמת בלשונו של הרמב"ם שם (בפ"ג מהל' איסורי מזבח) לא זכר בתחילת דבריו להחילוק בעוף בין שאין מחוסר אבר למחוסר אבר, רק כתב בזה בלשונו הזהב, במד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו ושניסמית עינו ושנקטעה רגלו כו' שאין מקריבין "חסר" למזבח ולא נקט חסר אבר, משמע מדבריו שכל שיש בעוף חסרון הניכר לכל שאינו כמי שראוי להיות אסור לגבי מזבח, ממיעוטא דמן העוף, ויעויין בפני יהושע בקידושין שם מש"כ בגמ' הנ"ל שבאמת מצד הסברא מוכח להגמ' בפשיטות שסמויה וחטטה חשוב הדבר שעבד יוצא בו לחירות, רק דהגמ' מייתי לראיה שעין חשוב אבר, ולא הוה זה כשן שבנדודה והפילה אם לא היה ראוי להשתמש בו אין יוצא בו לחרות, ומייתי ראיה מתנא דרב ששת לדידן, ולפ"ז גם להרמב"ם ניתר בכור בזה"ז בנסמית עינו, ודוק: סימן מה כ"ח ניסן תרל"ז סוויר

עובדא בא לידי באחד שהיה לו פרה מבכרת שעמדה אצל אחד שהיה מחזיק קרקעות בשכירות ובקש בעל הפרה מהאיש שעמדה הפרה אצלו שימכרנה לא"י למען הצילה מבכורה ומכרה לא"י בקבלת או"ג מעות מעט וגם עשה עמו צושלאק, וגם צוה להא"י הקונה להוליכה למען שיהיה משיכה ג"כ, אך הולכתה היה בקרקעות השייכים למי שעמדה אצלו הפרה בשכירות, והפרה הנ"ל ילדה בכור ונשאלתי ע"ז אם זו היא מכירה מועלת

ולכאורה יש להעיר שאין כאן משיכה שהרי האיש המוכר להא"י את הפרה שייך לו הקרקעות בשכירות, וא"כ לא הוה משיכה המועלת לקנין שהרי משיכה בעינן או לסימטא או לחצר של שניהם, כדאיתא (ב"ב ע"ז ב' ובשו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ט') וא"כ לא נשאר רק קני מעות וצו שלאק, ומעות ידוע הוא דהוה ספק אי מועיל בא"י, ולצרף הקנין צו שלאק יש להסתפק אם במקומותינו הוא מנהג קבוע שזה יהיה סיטומתא בישראל עם א"י, כי בדיניהם לא נוכל לידע הדבר בבירור אם זה הוה קנין, ובלא"ה בקנין סיטומתא מסופקים הפוסקים האחרונים אם הוא מועיל לענין בכורה שהוא מדאורייתא, ועיין בח"ס (סי' שי"ד) שחוכך בדין זה

אמנם נראה לענ"ד שיש לדון שהמשיכה היא משיכה מעליא כ כיון שהמוכר שהוא שלוחו של בעל הפרה צוה להא"י הקונה למשוך בקרקעותיו ששייכים לו בשכירות, ובחצר שאין של שניהם שאין משיכה מועלת שם, כתב הסמ"ע (בסי' קצ"ז ס"ק ד') שזה דוקא בהכניס לשם שלא ברשות בעל החצר, אבל כשנותן רשות לזה הרי הוא כחצר של שניהם או כחצר של זה שהרשה לו, וכמו שכ' מור"ם (בסי' קצ"ה סעיף ט') עכ"ל הסמ"ע, וכן הוא ד' הסמ"ע (בסי' קצ"ח סעיף ק' ט"ו), והנה כוונת הסמ"ע במש"כ שזה הוה כחצר של שניהם או כחצר של זה שהרשה לו, פירושו הוא שהיכא שניתן רשות לשניהם להכניסה ברשות ולעשות שם המכירה הוה כחצר של שניהם, והיכא שעמדה במקום אחר ונתן רשות להלוקח להכניסה ברשותו הוה זה כחצר של זה שהרשה לו פירוש להלוקח

והנה זה ודאי היכא שהמוכר יתן רשות להלוקח למשוך אותה לרשותו, בזה לא מועיל ההרשאה שנותן לו להלוקח למשוך לתוך רשותו, שיהיה נחשב כרשות של שניהם, שדוקא בשוכר את מקומו מהני, אבל לא מצינו שיועיל הרשאת