באר משה (דנשבסקי) א קכג

את תבנית האוזן של עז, והנה כל האוזן באורכו הוא שוה, רק בפנימית האוזן סמוך לחלל שבתוך הגוף יוצא כעין חסחוס בולט שם כמו באדם, ואם נאמר שזה נקרא גדר האמצעי א"כ בכל האוזן הבולט חוץ לגוף אין פוסל שם מום, וזה אין סברא לומר כן אשר גם אם ינטל כל האוזן הבולט לחוץ לא יהיה זה מום, ולבד זה ראיתי בס' תפארת ישראל על משניות, שהקשה ג"כ על דברי הט"ז הנ"ל [והוא מפרש ג"כ דברי הט"ז כמו שכתבתי] שא"כ זהו מום שבסתר ולא יקרא זה מום דבעינן דבר שבגלוי

לזאת נראה לפענ"ד לפי דברי הט"ז שצריך לפרש כך, לפי שעל כל אורך האוזן ברוחב האוזן יש קמטים בולטים, ולבד אמצעית רוחב האוזן אשר האוזן כפול שם, לבד זה יש מצד אחד שני גדרים קוים בולטים, ומצד אחד קו אחד בולט כזה $ציור בספר$ ולפ"ז עד החלק האמצע של האוזן אשר בו האוזן כפול, הן מצד זה והן מצד זה לשפת האוזן לא נקרא מום עד שיפגע הפגם בחלק האמצעי של האוזן, אשר האוזן כפול שם לפנים מן הקוים הבולטים קצת, וזה יהיה כוונת הטור לפ"ז ולא העור שבשפת האוזן, היינו שעד החלק האמצעי מיקרי זה עור

אך לפ"ז יסתפק לנו היאך יהיה הדין בראש האוזן, כי הקוים שבצדדים כלים מן הצד, רק האמצעית האוזן מאריך עד ראשו כאשר הראיתי בהציור למעלה, האם שם תומ"י בפגעו בו הפגם הוה מום או אפשר שגם שם יהיה לו דין שפת האוזן שנידון זה אליה רכה, ואם נאמר ששם ג"כ מיקרי אליה רכה, א"כ לא יהיה שום גבול מפסיק בין המקום שבאורך האוזן שמיקרי זה אליה רכה ובין המקום ששם נחשב מום פוסל בו, כי נצטרך לומר שבמקום שיש שם קוים מן הצדדים חשיב זה תנוך שפוסל, ולצד ראשו אין קוים מן הצדדים זה מיקרי שפת האוזן, ובאורכו אין שום גדר הפסק בין המקום שפוסל בו מום ובין המקום שאין פוסל בו מום, שנאמר שבמקום שפוסל בו מום החסחוס קשה שנחשב פגם בו מום, ובמקום שאין פוסל בו המום החסחוס הוא נחשב רק כבשר ואין פוסל בו מום, ובאמת בכל האוזן בכל שטחו באורכו וברוחבו יש חסחוס בפנימיותו, בין העור שעם שער שעל האוזן מלמעלה, ובין העור הלבן שלצד פנימית האוזן

ולפי מה דאיתא בלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות ביאת מקדש הלכה ב') מי שנפגם סחוס אזנו כו' אבל העור המקיף לסחוס האוזן אין בו מום בין ניקב ובין נסדק, יראה בדעת הרמב"ם שמפרש שכל העור אשר סביב הסחוס בין בפנימית האוזן בין למעלה על האוזן הכל נקרא מוקף לאוזן והחסחוס הפנימי שבין העורות בכל מקום הוה בו מום, ולפ"ד הט"ז יהיה שיטת רש"י מחולק עם הרמב"ם

אמנם לענ"ד דחוק מאוד לפ"ז שיטת רש"י כי מנלן לחדש דבר זה, שהחסחוס גופא יתחלק שיש מקום שהוה בו מום ויש מקום שדינו כעור, אחרי שבמתניתין סתמא קתני נפגמה מן החסחוס ולא מן העור, ולמה נחלק בו בחסחוס גופא שיש בו מקום שדינו כעור, הלא לא מצינו על שם עור, רק או עור ממש כמו העור שעל האוזן מלמעלה, או עור רך כמו שיש מקומות שהעור כבשר, אבל החסחוס הפנימי שהוא בין העור שיש שם שער ובין העור הרך שבפנימית האוזן, ודאי א"א לקרותו עור, ולמה נחלק בו בחסחוס גופא, ואם יש חילוק הו"ל לומר במתניתין נפגם מן החסחוס במקום עב שלו ולא בשפתו במקום שהחסחוס דק, ומדסתים לה במשנה מכלל שהחסחוס בכל מקום שהוא, בין שהוא עב או בדקותו הוה בו מום

ובאמת מה שנראה מדברי הט"ז בס"ק ד' שדקדק מד' רש"י בפ' מצורע, שפירש תנוך הוא גדר האמצעי, שמשפתו של האוזן עד גדר האמצעי נקרא זה אליה רכה ושם כשנפגם לא הוה זה מום, לענ"ד לא כן הוא ואדרבה מוכח להיפך, שאין הכי נמי שגם באדם למעלה מגדר האמצעי לצד שפת האוזן כל שיש שם חסחוס פוסל מום שם, ורק לענין נתינת השמן דוקא הוה זה גזירת הכתוב שבעינן שיהיה מן גדר האמצעי, וראיה מתורת כהנים שהביא הר"ש (בפרק י"ד דנגעים משנה ט"ו) וז"ל אי כתב ונתן אל תוך יכול אל תוך ודאי ת"ל נוך אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל על תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי. והנה מדברי התו"כ נלמד שתנוך מתפרש שני תיבות תוך נוך, היינו ששני האותיות האחרונות ו' ך' המה סיומם של שני האותיות הקדומות על הת' ועל הנ', ולפ"ז נראה שתנוך כולל כל האוזן שיש שם חסחוס, רק משום דבעינן שיהיה תוך ג"כ לכך בעינן שיהיה מגדר האמצעי לצד פנים, וגובה של אוזן אמרינן בקידושין (כ"ב ע"ב) מפורש דהוי מום שם, וזהו מקום שנקרא נוך, וכמו שנאמר בתו"כ דאי כתוב נוך יכול על גובה של אוזן, רק משום שנאמר תוך ג"כ צריך שיהיה מגדר האמצעי, הרי לנו מפורש שגם למעלה מגדר האמצעי שנקרא גובה של אוזן הוה מום שם

ומעתה נראה לענ"ד שהרמב"ם ורש"י וגם הטור לא פליגי לענין דינא, שכולם מודים שכל שנכנס הפגימה בהחסחוס הוה מום, שהם מפרשים העור שהשמיענו מתניתין בבכורות ל"ז א') נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור, היא על שפת האוזן כי החסחוס אין שולט עד הסוף ממש, רק משהו נשאר בסופו בשפתו ששם רק בעוביו העור החיצוני עם העור הפנימי הקרום לבן, וכוונת הטור כרוב דרך הפגימות שמתחיל החתך משפתו לצד האוזן, וע"כ קאמר הטור שבעינן שיהיה הפגם נכנס לתוך החסתוס ולא במקום שהפגימה הוא רק בשפת העור ולא נכנס אל תוך של החסחוס, ובאמת בלשון רש"י לא נאמר שפת רק לשון רש"י שם במשנה והאי עור היינו אליה רכה של אוזן. והנה באדם ידוע שיש אליה רכה היינו תחתית האוזן ששם אין חסחוס כלל, אבל בבהמה לכאורה צ"ע מה נקרא אליה, והנראה לענ"ד שכל בשר בלא עצם חסחוס מיקרי זה אליה, והנה הקמטים שלאורך האוזן המה מבשר כי החסחוס הוא שוה, והקמטים אשר כתבנו מקודם לפי שיטת הט"ז שהמה הגדרים המחלקים באוזן הבהמה המה מבשר [כאשר הפרדתי מעליו העור מבחוץ והקרום שמבפנים] ובהחסחוס אינם ניכרים כלל כי החסחוס שוה הוא, והשמיענו רש"י שגם באלו הקמטים אם היה בהם פגם אינו מום, והרמב"ם כולל כל העור שמבפנים ומבחוץ ושבשפתו הכל בשם העור המוקף להחסחוס

וראיתי אשר הדברי חמודות בריש פרק על אלו מומין כתב שהרמב"ם מחולק עם הטור ופירש"י, ותמה על הכסף משנה שלא הרגיש בזה, והעתיק לפירש"י כאילו אין בינו לבין הרמב"ם כלום, ובשו"ע העתיק לשון הטור, וכתב שבלי ספק אם הרגיש שאין כן שיטתו של הרמב"ם שהיה נמשך אחריו, עכ"ל הד"ח, ולדעתי נראה שאין מחלוקת בזה, שהרי הכל מודים שכל שנכנס הפגימה בהחסחוס הוה מום, ואם לא נכנס לא הוה מום, רק כל אחד מהפוסקים נקט בלשונו המקום שלפי דעתו הוה רבותא יותר דלא הוה מום, והרמב"ם כולל כולם בחד לישנא, שכל המוקף להחסחוס לא הוה מום בו, והטור דנקט בשפת האוזן, משום שדרך החתוכים והפגימות להיות מתחילים משפתו, וגם שם יש מקומות שהבשר עב שם ובולט קצת בלא חסחוס, ועוד יש שם רבותא יותר מפני שכשניקב בשפת האוזן הלא נכנס החתך בשני הצדדים מפולש, ואפ"ה כשר כל שלא נגע הפגם בהחסחוס, וזה א"א לצייר בשאר המקומות באוזן ששם אם היה מפולש הלא הנקב הוא ג"כ ע"כ בחסחוס, ורש"י כלל בלשונו כל קמטי וקוי הבשר שמהעור