באר משה (דנשבסקי) א קכב

שכאן לא קילקל מאומה של חברו רק עשה לטובתו דהא גם אם יהיה אסור לא נגרע יותר ממה שהיה בתחלה ג"כ אסור, בזה יהיה אסור למי שנתערב בשבילו גם שלא ידע, אמנם מדברי רש"ל שכתב הטעם מפני שזה דמי לשוגג, משמע שאין חילוק בזה ותמיד שוגג נחשב

והנה זה פשוט שמש"כ רש"ל דבעינן ידע וניחא ליה היינו שבעת מעשה שחברו עושה הביטול יודע מזה וניחא ליה אבל אם ניחא ליה אח"כ בעת ידיעתו מזה אחרי שכבר נעשה הדבר, כל שבעת מעשה הדבר לא היה לו שום ידיעה מזה הוא נחשב כשוגג לדעת רש"ל ומותר גם למי שנתערב בשבילו, שכן כתוב בלשון דברי רש"ל "אבל אם לא ידע" ולא סיים ולא ניחא ליה משמע שבלא ידע לחוד סגי, וא"כ אנו רואים, שגם הנעשה בשביל חברו מ"מ כל שלא ידע שרי ואין קונסין את מי שנתערב בשבילו, וא"כ צ"ע לענ"ד ממתניתין דבכורות במעשה דקסדור ותינוקת שלפי שנתכוונו להתיר הבכורות שהטילו בהם המום, ולמה אסרום, הא פשטא דמתני' משמע שלא ידעו הבעלים בעת המעשה שעשו המומים בהבכורות, וא"כ למה קנסו אותם ואסרום, וזה דמי לשוגג כפי דעת רש"ל והט"ז שהבאתי והל"ש כתב מפורש ששוגג מותר

וצריך לומר דבבכורות החמירו על כל הנעשה בשביל ישראל שלא יהנה מזה, וכמו שמצינו בשבת בנכרי שהדליק הנר ועשה כבש לישראל שלא מדעתו, אפ"ה אסור לישראל ליהנות מזה, ומיהו בדבר זה הוא קיל משבת דאילו בשבת שהנעשה בשביל ישראל אסור לכל ישראל, ואילו בבכור לא נאסר רק בשביל ישראל הנעשה בשבילו, דהא צורם אוזן בכור בעצמו מותר לבנו, והש"ך מתיר הבשר לאחרים והרי זה דומה להבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר, ועל פי זה נראה לענ"ד לומר שבנ"ד יהיה מותר להכהן לתנו לאחר הגם שהאיסור נעשה ע"י הא"י בשבילו, מ"מ כיון שהוא לא עשה בעצמו שום דבר הגורם לעשות המום, א"כ אין מקום לקנסו, כמו דלא קנסינן גבי מבטל איסור וגבי מסרס שמותר למוכרו וגם אם על י"ז יקח דמים יתירים ששוה יותר שור מסורס, מותר לקח אותם הדמים דלא קאמר רק דייך שקנסת עליו מכירה, רק מה שמצינו שהחמירו גבי בכור הנעשה בו מום ע"י נכרי או ע"י ישראל בשבילו לאסור למי שנעשה בשבילו, וע"כ נאמר בזה שהוא כמו דאסרינן בשבת הנעשה בשביל ישראל, אך זהו דוקא על הנאת גוף הבכור היינו הנאת האכילה, בזה ראוי לאסור שלא יהנה מהאיסור הנעשה עבורו, אבל על הנאת הפטור מחיוב הטיפול בזה נראה לענ"ד דשרי לכל מי שנעשה בלא ידיעתו, לתן לאחר את הבכור ולהפטר מהטיפול, דאפילו בשבת כתבו, התוס' שם (דף קכ"ב א') ד"ה ואם בשביל ישראל שלא אסרו ליהנות ממה שעושה בשביל ישראל, רק במקום שגוף ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל לא בכיבוי שזה הנאה דממילא, וא"כ ה"ה נמי בבכור בהנאת פטור הטיפול שזה ג"כ הנאה דממילא, וע"כ כל שלא נעשה ע"פ ציווי וגרמתו אף שנעשה הדבר בשבילו, יהיה מותר לתנו לאחר לשחוט אותו ויהי' פטור מטורח הטיפול ממילא, והאחר מותר ליהנות מגוף הבכור וכמש"כ הש"ך שהבשר מותר לאחרים, כן נראה לענ"ד

ולכאורה יש עדיין לחוש בנ"ד כיון דקיי"ל שכהן אין נאמן על הבכור, א"כ נחוש שמא נעשה המום ע"י ציווי ואפשר שצוה לב"ב לומר להא"י שיטיל בו המום, ואיך נאמין להתיר הבכור לאחרים משום שאומר הכהן שלא נעשה ע"י ציוויו, אך באמת כבר פסק הרמ"א (בסי' שי"ג סעיף ג') שמותר לתן בכור לשומר א"י, ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן שכיון להתירו, וכתב הט"ז ע"ז שם (בסי' שי"ג ס"ק ה') משמע אפילו בכהן מותר בזה, וצ"ע ע"ז למה יהיה נאמן בזה והא הכהן חשוד להטיל מום בעצמו ק"ו שיאמר לנכרי, ובפסקי מהרא"י כתב דין זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן עכ"ל הט"ז, ולענ"ד נראה לומר להצדיק דעת הרמ"א והוא שיש לעיין מה שאנו חושדים לכהנים שהטילו מום בעצמם ולכך אין אנו מתירים בכוריהם, הא זהו הוא ספק קנס דרבנן שאין אנו יודעים אם הטילו המום בעצמם או לא, הכי אם חשודים המה ודאי יעשו זה המום בעצמם, ולמה נאסר מטעם ספק בקנס דרבנן, ונראה לענ"ד לומר שאין טעם האיסור מה שאין אנו מתירים בכורות של הכהנים משום ספק איסורא שמא עשו בעצמם, רק זהו תקנה שעשו חז"ל למען תמידית הדבר, שאם היינו מתירים בכורות של הכהנים ע"י עצמם היה חשש שהכהנים יטילו מומין בבכורותיהם, וע"כ תיקנו חז"ל ואסרו עד שיביא ראיה כדי שלא יעברו על איסור הטלת מום בקדשים שהוא איסור חמור, וע"כ נאמר שלאיסור הטלת מום בעצמו חששו שלא נתיר עד שיביא ראיה שלא עשה המום בעצמו, אבל במקום שאנו יודעים בבירור שלא עשה המום בעצמו, רק הספק הוא שמא עשה זה ע"י א"י בזה לא חששו ולא עשו בזה תקנה, וממילא מהימני הכהנים ע"ז שהרי גם לולא הנאמנות אין כאן רק ספק איסור קנס דרבנן, זה הנראה לענ"ד נכון מצד הסברא

ונראה לענ"ד להביא ראיה לדעת הרמ"א בזה ממה דאיתא בגמ' (בכורות דף ל"ה ע"ב) דאמר רבא כל בעלים בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מותר הבכור וקאמר הגמ' דקמ"ל דאין חוששים לחשדא ופירש"י בלשון שני שלא חיישינן שמא עשה שם איזה גרמא שיעשה בו מום, הרי מוכח שגם אם באפשרות הוא שיעשה איזה גרמא לעשיית המום, ואפ"ה מתירין הבכור ומאמינים שהמום מעצמו נפל בלא שום גרמא, כיון שאנו יודעים זה שלא הטיל המום בעצמו בידים, וה"נ לענין חשש אמירה לא"י ג"כ אין אנו חוששין מספק. ודו"ק: סימן מג יום ג י"א אדר תרל"ה

עובדא בא לידי בכור עז שנפל בו מום מעצמו שלא בגרמת בעלים באזנו וראיתי לדקדק באיזה מקום באוזן הוה מום המועיל להתיר

והנה בשו"ע יו"ד (סימן ש"ט סעיף ב') איתא וכיצד צרימת האוזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האוזן וכתב, הט"ז שם ס"ק ד' מן התנוך בפ' מצורע פירש"י גדר אמצעי שבאוזן, רצונו הוא הגבוה שבאמצע אוזן שעשוי בפני הנקב האוזן, כוונת הט"ז מבוארת שלפירש"י דתנוך נקרא גדר האמצעי שמן גדר האמצעי ולשפת האוזן אין זה נקרא תנוך, ולכן שם אם יופגם לא יהא נקרא מום, ובס"ק ה' על ולא העור שבשפת האוזן כתב הט"ז שם והיינו באליה רכה שבאוזן שנקראת עור כך פירש"י, דקדק בלשונו שלא נאמר שהעור עור ממש וזולת העור פוסל שם מום, ע"כ הוסיף בדבריו ולא העור שבשפת האוזן שאליה רכה שבאוזן נקראת עור, והנה נראה שדברי הט"ז (בס"ק ד' ובס"ק ה') בא זה ולמד ע"ז, לפי מה שביאר בס"ק ה' בשם רש"י שאליה רכה שבאוזן נקראת עור ולא מיפסל שם במום ולא ידענו עד איזה מקום נקרא אליה רכה, לזה הקדים הט"ז בס"ק ד' והוכיח מד' רש"י בפ' מצורע להורות לנו שמגדר האמצעי לצד שפת האוזן מיקרי זה אליה רכה כן נראה בביאור דברי הט"ז

ומעתה יש לדקדק באוזן בהמה באיזה מקום הוא גדר האמצעי ומה נקרא בו אליה רכה. והנה ראיתי