באר משה (דנשבסקי) א קכא

ע"י א"י אסור לתנו לאחרים לשחוט לכתחלה, ואח"כ העיר מד' רש"י בבכורות גבי צורם אוזן בכור, שפירש"י שם דבכהן קמיירי, משמע דבישראל לא שייך הדין דקנסו, והיינו טעמא מפני שהישראל א"א לשוחטו לעצמו רק לתנו לכהן, ולאחר מותר לתנו לכתחלה לשחוט, והוכיח מזה דלא כהפרמ"ג והתב"ש, ותמיד שרי לאחרים גם בצרם בעצמו וגם מחיים, אלו דבריו

ולענ"ד נראה שמדברי רש"י אין כאן ראיה כלל מתרי טעמי, חדא דיש לומר שכוונתו שכתב דבכהן מיירי, הוא משום רישא דמתניתין דלא ישחוט עולמית, כדעת ר' אליעזר שאפילו אם נעשה בו מום אחר מ"מ יהיה אסור לשחוט מטעם קנם, לפי שרצה להתירו שלא כדין, ובזה בודאי אין מקום לאחר לקנס זה דמה חטא, ורק זה שייך לומר באחר שלא יהנה ממה שנעשה בעבירה גם שהוא לא חטא, אבל במום אחר שיהא נעשה אח"כ בהיתר בזה אין ראוי לאחר שיוקנס, וע"כ פירש"י שבכהן קמיירי שהוא בעצמו ישחוט אותו, ע"כ קנסוהו שלא ישחוט אף על מום אחר מפני שרצה להתירו שלא כדין, לדעת ר' אליעזר

ואדרבה אחרי התבוננתי היטב בלשון רש"י ז"ל בבכורות ובגיטין, יראה לענ"ד ששיטת רש"י בהא דקאמר הגמ' נקטינן צרם אוזן בכור ומת לא קנסו בנו אחריו, הוא בהקנס דלא ישחוט עולמית, שכן כתוב בלשון רש"י מת הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית וכן הוא בגיטין (דף מ"ד), ומזה נראה לענ"ד לומר שדעת רש"י שודאי לדעת רבנן שהקנס הוא רק שלא ישחוט על המום הנעשה באיסור, בזה אף בבנו שאין ראוי לקנס מ"מ אסור לשחוט על המום הנעשה באיסור, וגם י"ל שסברת רש"י דלא גרע זה מנכרי שעשה מום וכיון להתירו גם בלא אמירת בעל הבכור ואפ"ה אסור, כדמשמע במתניתין דקסדור הגם שבעל הבכור אין ראוי לקנסו כלל, רק לדעת ר' אליעזר שקנסו עבור זה גם במום הנעשה אח"כ בהיתר, בזה אמרינן קנסו בנו אחריו, וא"כ מוכרח לומר כמו שכתבתי שכוונת רש"י דמפרש בכהן קמיירי הוא רק לשיטת ר"א, וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן ולענין מום זה אין לנו שום ראיה להתיר לאחר לשחוט על המום הנעשה באיסור בעודנו בחייו. ועוד נראה לענ"ד שאפילו אם נאמר שמש"כ רש"י בכהן קמיירי קאי אכולה מתניתין, מ"מ אין ראיה לדינו של הל"ש, והוא דבאמת כפי מש"כ הל"ש שדעת הפרמ"ג שהבשר מותר לאחרים, ואפ"ה לשחוט לאחר אסור, ובאמת כן מוכרח מלשון הפרמ"ג והא גופא טעמא בעי, דהא הוכחת הש"ך הוא (בסי' שי"ג סק"ב) שהבשר מותר לאחרים מהא דלא קנסו בנו אחריו, וא"כ אין ראוי לחלק בין מחיים ובין לאחר שחיטה, כמו בהא דעשה בו מום ומת שלא קנסו בנו ומותר לו לכתחלה לשחוט, ונלענ"ד לומר בטעם דינו של הפרמ"ג, משום דבבכור יש שני טובות הנאה ע"י המום, א') מה שיוכל לאכול אותו, ב') מה שנפטר מחויב טורח הטיפול של הבכור שמוטל עליו, וזהו הנאה גדולה יותר מאכילתו, שהרי עיקר חשדן של הכהנים בבכור הוא עבור טורח טיפולו, וכמבואר בטור (ריש סי' שי"ד) וא"כ י"ל שלכך אסור לצורם בעצמו לתנו לאחר לשחוט, לפי שזה קנסינן לבעל הבכור שלא יהנה ע"י העברה מההנאה השניה להפטר מטורח טיפולו, וזהו דוקא בכהן שטורח הטיפול מוטל עליו, אבל בישראל הצורם אוזן הבכור כיון שטורח הטיפול אין מוטל עליו, מותר הוא לתנו לכהן כיון שלא יהנה כלל בזה, לא מהאכילה של הבכור ולא במה שיפטר מטורח טיפולו, וזהו הנראה לענ"ד בטעמו של הפרמ"ג להתיר הבשר לאחרים ולא התיר לשחוט לאחרים, וה"נ שאחר שנשחט שאין כאן עתה רק הנאת האכילה, ע"כ כשיתן לאחרים שרי בזה, משא"כ להתיר לתן לאחרים קודם שחיטה שישחטו אותו, בזה יהי' הנאה להצורם שנפטר מטורח טיפולו של הבכור. ומעתה נאמר שגם מש"כ הלבושי שרד שם, להוכיח דעת התב"ש במטיל מום ע"י א"י שיהיה מותר לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה, ובזה קולא להתב"ש, אינו מוכרח לענ"ד, דהא כל ראייתו מדמדמה הכל להדדי וכתב בהא דב"מ בהנהו תורי דמגנחין ארמאי, דלכך מותרים לאחרים משום שנעשים ע"י הא"י, וא"כ הה"נ בבכור. ולענ"ד לפי מש"כ אין כאן ראיה, משום דהתם אמרינן דיין שקנסת עליהן מכירה, שבשביל אחר לא חשידי לנו שיעשו הערמה ע"י נכרי, אבל כאן בבכור שגם כשימכרוהו או יתנוהו לאחר עדיין נשאר אצלו ריוח פטור הטיפול, וע"כ ראוי לאסור גם לתנו לאחר כדי שלא ירגיל עוד לומר לא"י כדי שיפטר מהטיפול, ואין לנו הוכחה לומר שסברת הפוכות יהיה מחלוקתן של התב"ש והפמ"ג מה שמתיר זה יאסור זה ומה שמתיר זה יאסור זה, ובאמת כך יפה לנו להשוות דעתם בכל מה שנוכל לומר כן, ועכ"פ היוצא מזה שנראה שגם במה שנעשה ע"י אמירה לנכרי אפ"ה אסור לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה כדעת הפמ"ג וגם התב"ש יודה בזה וכמש"כ

אמנם מ"מ נראה לענ"ד למצוא צד להקל בנ"ד לתנו לאחר לשוחטו לכתחלה, והוא דבנ"ד שבעל הבכור בעצמו לא היה בביתו בעת שנתהוה כל המעשה, והכל היה ע"י אשתו וב"ב, וטורח הטיפול מוטל על הכהן בעל הבכור בעצמו, ע"כ יש מקום להקל וכמו שאבאר בעז"ה. והוא דביו"ד (סי' צ"ט בט"ז סק"י) הביא בשם רש"ל אהא דאסרינן למי שנתבטל בשבילו, שהוא דוקא אם ידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה, אפילו לא צוה אותו לבטל, אבל אם לא ידע שרי ליה דהוה כשוגג כו', והפר"ח השיג ע"ז וכתב דמה לי שאין יודע ולא ניחא ליה, מ"מ סוף סוף איכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת להאכיל לאחד מאוהביו, עכ"ד. וכאשר עיינתי בדברי רש"ל ביש"ש (חולין פג"ה סי' ג"ם) ראיתי שלא העתיקו דבריו בשלימות, וחסרו תיבת אבל היכא שבטלו דבר שאין שלו וזה לא ידע ממנו כו' יעו"ש, וא"כ אין להקשות קושית הפר"ח דאיכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת למען האכיל לאחד מאוהביו, כיון שגוף הדבר של חברו הוא מה טובה מגיע להמבטל אם חברו יאכל את שלו או לא, וגם למה יעשה על של חברו שלא ברשות, אך אם יבטל את איסור שלו, למען האכיל לחברו בזה צדקו דברי, הפר"ח, שגם אם לא ידע חברו מזה אעפ"כ אסור לו לאכול כיון שעבורו ביטל, וגם רש"ל יודה בזה [והגאון רע"א בחידושיו בגליון יו"ד הוכיח דעת ריב"ש דלא כהט"ז ממש"כ הריב"ש שאם ביטל על הסתם כו' אסור לכולם יעו"ש ולמש"כ גם הט"ז והרש"ל יודו לדין זה, דהריב"ש מיירי בביטל את שלו והרש"ל מיירי בביטל את שאין שלו], ודברי רש"ל נראה שהמה ברורים ומוכרחים מד' התוס' (בב"מ דף צ' ע"ב ד"ה מחלפי) שכתבו התוס' שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו מחלפין שמא לא יאמינו העולם כו', משמע מזה שמצד שורת הדין כיון שלא מדעתן נעשה הדבר, מותר ליהנות גם מי שנעשה בשבילו האיסור הגם שהוא איסור דאורייתא, וכש"כ באיסור מבטל איסור שלדעת רוב פוסקים הוא מדרבנן, ודאי דמותר היכא שביטל של חברו שלא מדעתו

ולכאורה אפשר לומר הטעם שמותר ליהנות היכא שביטל של חברו שלא מדעתו, משום דלאו כל כמיניה לחברו שהוא במעשה דידיה יאסור את היתר של חברו וימנעו מלאכול את ההיתר שנתערב בו האיסור, וע"כ אין אוסר מה שנתערב, וכן בתורי דמגנחי ארמאי לאו כל כמיניה להא"י המסרס לאסור השור על בעליו, שהרי גם קודם הסירוס היה ג"כ ראוי לחרישה, ואם היינו אומרים כטעם זה היה יוצא לנו מזה דין חדש, שלא נאמר זה רק בביטול איסור עם היתר של חברו אבל בשהיה לחברו דבר חשוב שנתערב, ובא חברו ושברן שלא מדעתו וביטלן מחשיבותן