באר משה (דנשבסקי) א קיט

כלל, אבל במקום שיש בהם קצת איסורא גלי לן קרא דעני ורש הצדיקו לחושבו ספק איסורא, אמנם מדברי מהר"ם שגם גבי יורשים פסק שנלך בהך איבעיא לחומרא, וכן מד' מהרי"ו בתשובה ששם ג"כ גבי יורשים הוא והספק הוא בספיקא דדינא, מ"מ רצה לומר שנלך להחמיר כד' הרא"ש ז"ל, נצטרך לומר דסברי דקיי"ל כלישנא קמא דאיתא בגמ' שלגבי מתנות כהונה ג"כ אף דליתא בהו ב"ת, מ"מ יש כאן הדין הא דעני ורש כו' וצריך לילך לחומרא

והרמב"ם פסק גם בבעיא דיש יד לצדקה לחומרא והר"ן כתב שיש לומר על דרך של הרמב"ם בכ"מ שאת"ל נקטינן כן, אמנם הכסף משנה כתב (בפ"ה מהלכות מ"ע הלכה י"ג) שכמדומה לו שבמקום שאין האת"ל מפורש אין פוסק כוותיה, ע"כ כתב שטעמו משום ספק דאורייתא לחומרא, ונראה כוונתו מטעם בל יחל וב"ת, אך קשה ע"ז הא מצינו בבכורות ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ומת אחד מהם שאין מחויב לתן לכהן מפני שהמע"ה, הגם שיש בנתינת בכור לכהן איסור ב"ת לשלמו ומחד קרא איתרבי לקט שכחה ופיאה ובכור ואפ"ה אזלינן להקל בבכור, ומוכח מזה שבמקום שאין מחויב לשלם מטעם המע"ה, אין עליו לתא דבל תאחר וה"נ בפיאה וצדקה נמי ראוי להיות כן

ולכן אפשר לומר בכל זה דהטעם שפסק הרמב"ם לחומרא, הוא מטעם דאזלינן להחמיר במעות השייך לעניים כמו בכל מתנות עניים מטעם עני ורש הצדיקו, ובבכור לית לן דין זה דקיי"ל כאידך לישנא קמה אקמה רמיה ליה. אך קשה ע"ז הא לא אשתמיט תנא בחד דוכתא בבכורות שאין אנו אומרים בספק בענין בכורות לענין נתינה לכהן המע"ה, וכמה משניות שנויים בדין זה ואפ"ה ר"ט דאמר כהן בורר לו את היפה בילדה שני זכרים מפרש בגמ' טעמא דההוא דבריא נפיק ברישא, וא"כ הך לישנא קמא בחולין דרמי ממתנות עניים אמתנות כהונה ורבא שני אליביה, מה יענה להך משניות דבכורות, א"ו ע"כ צריך לומר כמוש"כ לעיל שבבכור אין כאן חזקת חיובא, שמא בהמה זו לא היתה מעולם מיועדת להיות נולד בראש, משא"כ במתנות עניים ובצדקה כל המעות בכלל היו מיועדים שיהיה מהם מעט צדקה וכל מטבע ומטבע וכן כל שבולת ושבולת ראוי לצדקה וראוי ללקט, ומטעם זה נאמר גם במש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מ"ע הלכה ג') בנדר לצדקה ואין יודע מה נדר צריך לתן עד שיאמר ברי שלא לכך נתכוונתי, והיינו כיון שבכלל הוא עומד בחזקת חיוב לצדקה אזלינן להחמיר במתנות עניים

אמנם זה נשאר צ"ע מדוע פסק הרמב"ם להקל בבעיא דהקדיש כל נכסיו בשכיב מרע וכתב שאין מוציאין מחזקת בעליו, ויש לומר כיון שכל הטעם שאנו אומרים להחמיר בספק ממון עניים מטעם שהדבר בחזקת חיובא קיימא וביארנו הפירוש שזה הוא משום שהממון עומד לענין זה שיעשה מהם צדקה אך כמה לא נתברר, ולכן בספק אזלינן לחומרא שמא גם זה נעשה צדקה, אך זה דוקא בנדר מעט ממעותיו או יותר במקום שמשייר לנפשו, אבל לא בהקדיש כל נכסיו שלסוג זה לא עמד לכך ולכן אזלינן בספיקא להקל, דלענין זה אמרינן שנכסיו בחזקת פטור קיימי שמעולם לא עמדו לכך, ובסמוך נדבר עוד מה שאפשר לומר בשיטת הרמב"ם

אמנם בדברי הרשב"א יש להתישב דאיהו פסק לחומרא בבעיא דיש יד לצדקה [וכן הרמב"ן ז"ל], ובבעיא דהקדיש כל נכסיו פסק להקל, וכן בתשובה (סי' תרנ"ו) פסק להקל גבי יורשים בספק צדקה, ושם אין במשמע שהיו כל נכסיו שנאמר שלא לכך עמד, ולפי הוכחתינו שהוכחנו שאין לומר בהא דנדרים מטעם איסור בל יחל ובל תאחר, דהא קשיא עלה מבכורות כמוש"כ וע"כ צריך לומר מטעם עני ורש הצדיקו, וא"כ מוכח שגם במקום שנולד הספק בעת מעשה חלות הצדקה אמרינן ספק עניים להחמיר, וא"כ צריך ביאור למה בבעיא דהקדיש כל נכסיו וחילק כל נכסיו לעניים פוסק להקל

והנה הר"ן מפרש בבעיא בגמ' דיש יד לצדקה שבחזקת פטורה קיימא, ובארנו הסבר זה לחלק מהא דחולין, משום שסובר שכל שהספק נולד בעת מעשה חלות הדבר אזלינן להקל על חזקה דמעיקרא, ואיהו דן על הרשב"א והרמב"ן שמטעם אחר בא על ספק ממון עניים להחמיר דחשוב ספק איסורא ולא מטעם עני ורש הצדיקו

וע"כ נראה לענ"ד אחרי שהר"ן פירש כן בדברי הרשב"א והרמב"ן, מעתה אפשר שנאמר ג"כ כפי שיטת הר"ן שהרשב"א לא בא עליו מטעם זה של עני ורש, רק מטעם ספק איסורא לחומרא, אך לתרץ מה שהקשינו מבכורות ולתרץ קושית הר"ן מסוגיא דחולין, נראה לענ"ד לומר בזה שהוא ע"פ מה שבארנו לעיל, שבמקום שהספק נעשה לפנינו אם הוא צדקה מקודם או חולין, אזלינן בה להחמיר ועל אופן זה אמרינן בגמ' בחולין במקום שבחזקת חיובא קיימא, אבל במקום שהספק נולד לפנינו בעת חלות הדבר אם הוא חל או לא, בזה יש להקל ואין שייך בזה הא דרשא דעני ורש הצדיקו, מעתה יש לומר בסברת הרשב"א ג"כ שבזה יודה לסברת הר"ן, רק שלענין ספק איסורא הוא להיפך הדבר, שכל שבעת מעשה נסתפק אם חל דבורו או לא והוא מסתפק אם נעשה הנדר בדבורו או לא, ועצם ענין חלות נדר הוא ענין איסורא שהוא מצוה לקיים נדרו, לכן בעת מעשה חל עליו הספק להחמיר. הן אמת שכשנבוא אח"כ לדון עליו על חיוב התשלומין אם יש עליו חיוב או לא, שאז הגם שהוא מסתעף אח"כ לענין איסורא של בל תאחר, מ"מ נאמר בזה כיון שאין עליו חיוב תשלומין מצד ספק ממון להקל, וממילא אין עליו איסורא של לא תאחר לשלמו, וכן בפועל שיש על בעה"ב איסורא דבל תלין אם אין מחויב לשלם להפועל מצד ספיקא, בודאי אין עליו איסור של בל תלין, וה"נ כן בענין בל תאחר במקום שאין עליו חיוב תשלומין, ממילא ליתא עליו חיוב בל תאחר, רק כבר אמרנו שבמקום שאנו דנין אח"כ בצדקה אם היה מקודם צדקה בזה אזלינן בדין ספק ממון עניים, ובעת מעשה על חלות דבורו אם הוא חל עליו אין שייך לדון מצד ספק ממון עניים להחמיר, רק לדון ע"פ שורת הדין אם חל עליו, ובעת מעשה נדון בענין נדר אם קבל עליו נדר בזה שהוה ספיקא באיסורא, וע"פ דברינו מדויק היטב מה שהרשב"א לא פסק להחמיר רק לגבי פיאה וצדקה, אבל לגבי הפקר לא הזכיר וניכר מדבריו ששם יהיה הדין לקולא ככל ספק ממון, ואתיא שפיר אפילו אם נאמר שהפקר מטעם נדר הוא מ"מ אין חל עליו החומרא, וע"כ נוקי ממון אחזקת מ"ק, אבל בעובדא של הרשב"א (בסי' תרנ"ו) ובדין דהקדיש כל נכסיו אין לחוש מטעם נדר להחמיר, שהרי הוא יכול לפרש דבריו שכך כוונתו בנדרו והקדשו, רק צריכין אנו לעיין לענין דינא היאך מורה ממשמעות לשונו שעל אופן זה חל אמירתו שהוא נחשב כקנין, עיין בתשובה הקודמת בענין זה], מעתה נאמר כמו שכתבתי לעיל שכל שהספק נולד בעת מעשה חלות הצדקה אנו הולכין בזה אחר חזקה הקדומה ומספק לא נעשה עליו חיוב, וכן בהא דעובדא של הרשב"א (בסי' תרנ"ו) כיון שהוא יורש זכות אביו וכיון שלאביו בעת מעשה היינו הולכים להקל ולא נעשה עליו חיוב יותר ואיהו במקום אביו קאי ויורש זכות זה

ומעתה יתפרש דברי הרשב"א שכתב שם בתשובתו ז"ל ואפילו למי שפוסק להחמיר בבעיא דהקדיש כל נכסיו מסתברא דהכא לקולא דהתם הקדש בודאי אלא שאנו מסופקין אם לכשיעמוד יוכל לחזור בו, אבל כאן דמה דמסופק אם