באר משה (דנשבסקי) א קיז

אך לא נודע סכום הלקט כמה יהיה ועתידות הלקט שיתהוה בשדה זו הוא מונח על כל השדה, ולכן מה שנעשה לקט בזה השדה אין זה התחדשות שהרי עמד לכך, משא"כ בס' בכור אולי זה הזכר נולד באחרונה והנקבה בראשונה ומעולם לא עמד כלל להיות בכור כאן, ולא מיקרי זה בחזקת חיובא קיימא

ומעתה אתי שפיר דברי הרמ"א שהביא לדינו של הרשב"א וצירף לדינו של ההגמ"ר המובא בב"י בשו"ע, והיינו טעמא שבנידון של הרשב"א כיון דאמרינן שמקום שנולד לנו הספק בעת מעשה הולדת הספק, גם בצדקה אמרינן שמעמידין אנו על חזקה דמעיקרא, ושם בעת שנולד הספק בעת שמסר אביהן המעות ליד הנפקד אם היה כוונתו אם ימות עד שובו לבלינסיאה או עד בואו למורסיאה ובעת מעשה היינו תולין להקל מצד חזקתו הראשונה, וממילא נפסק הדין שהתנאי הוא עד בואו וחזקה זו שנולד אז לאביו מהני אח"כ גם לבן

והנה ראיתי אשר החתם סופר בתשובתו (חלק יו"ד סי' ר"מ) האריך בענין זה ואחרי עיוני בדבריו מצאתי לענ"ד להעיר בדבריו, והנה הביא הח"ס הנ"ל דעת הנימוק"י בב"ב פ' מי שמת דהא דספק לקט לקט אינו רק גבי מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופיאה אבל לא גבי צדקה, ואח"כ כתב שגם הר"ן סובר כהנימוק"י, והוכיח זה מהא דפוסק בבעיא דנדרים אי יש יד לצדקה לקולא, ולמש"כ לעיל בדברינו אין ראיה מזה לפי ששם הספק נולד בעת מעשה התהוות הספק וכדכתיבנא, אך לבד זה לענ"ד נראה מוכח מד' הר"ן להיפך שא"א לפרשם כדעת הח"ס, שלפי דברי הח"ס נראה שבזה הוא מודה שאילו היה הדין בצדקה שהוא כלקט שאמרינן ספק לקט לקט, היה בזה הדין שנלך לחומרא ואף למאי דאמרינן שם קמה בחזקת חיובא קיימא, א"כ מה הקשה הר"ן על הרשב"א מסוגיא דחולין דמוכח דספק עניים להקל, הא אדרבה שם מוכח להחמיר במקום ספק שהוא בחזקת חיובא, ולדברי הח"ס כל ענינו של דעת הר"ן הוא משום שפוסק כהך לישנא דקמה אקמה קשיא ליה, וא"כ הדין דאמרינן ספק לקט לקט הוא רק בלקט שכחה ופיאה, אבל בכל מילי אמרינן ספק ממון עניים להקל, מאי מוכיח הר"ן מהס"ד הא לפי הס"ד היינו סוברים שגם מתנות כהונה דמי למתנות עניים, וביותר קשה מה דהקשה הר"ן על הרשב"א מהא דנחתומין, הא זהו משנה מפורשת ואיך יהיה אתיא מתניתין לפי הס"ד ולישנא קמא דסברי בכל המתנות דינם כלקט בענין הא דספק לקט לקט, ועוד קשה הא הר"ן נקט קושיתו על הרשב"א והרמב"ן גם בבעיא דיש יד לפיאה, דכן מבואר בלשונו "ולענין פיאה וצדקה", ופיאה גם לפי המסקנא כלקט דמי, והיה להר"ן לפסוק לחומרא בזה, אלא ודאי שקושית הר"ן על הרשב"א הוא גם ללישנא קמא, ומטעם דזה דנדרים לא חשיב חזקת חיובא [ואפשר שעדיפא הוא וכמוש"כ לעיל] לפי שהספק נולד בעת מעשה ולא אח"כ, ולכן אין כאן משום עני ורש הצדיקו, ואתי שפיר קושית הר"ן, ומה שדחה הח"ס דברי הש"ך בישובו על הרא"ש שמה שהחמיר הרא"ש בדין הקדיש כל נכסיו, מטעם דלא אמרינן לאומדנא במקום ספיקא ולא מטעם ספק איסורא, וע"ז תירץ הש"ך שזה קאי על הפקר, והח"ס דחה זה דהפקר הוה כנדר, ואח"כ נדחק להשוות שיטת מהר"ם מר"ב עם דברי הרא"ש תלמידו שלא יחלוקו זע"ז יעו"ש בדבריו, ועדיין לא ניחא לן בזה דאכתי קשה למה לא אמר המהר"ם טעמו של הרא"ש לפי שהאומדנא אין מועילה מספק, ומדברי המהר"ם מר"ב משמע שכל הטעם הוא דוקא משום ספק איסורא לחומרא, ובמקום שאין שייך טעם זה יהיה הדין שיכול לחזור בו

ובכדי להשוות דברי הרא"ש עם רבו מהר"ם ז"ל, נראה לענ"ד לומר דבאמת דברי הרא"ש צריך ביאור מה דקאמר וכיון דמספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש מטעם ספק אומדנא כו', שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דברור אומדנא כדפירשתי לעי עכ"ל הרא"ש, ולכאורה הוא פלא מהסברא ההיא כאן שאי מבטלין בספק אומדנא, בשלמא שם לעיל שהספק הוא במציאות אם יש לו עוד נכסים, בזה שפיר י"ל שספק אומדנא אין מבטלת ודאי קנין, משא"כ כאן הא הוה ספיקא דדינא שמסתפק בגמ' אולי אמרינן גם בזה חוזר, ולהסברא שנאמר דחוזר צריך לומר דסברינן דזה חשוב אומדנא ברורה, וא"כ איך נוציא ממנו הנכסים דילמא הוה בזה הדין דחשיב אומדנא ברורה, ואין לומר דמה דאמר הגמרא תיקו פירושו דהוה ספק אומדנא וממילא הוה הדין שאין יכול לחזור ונוציא ממנו הנכסים ז"א, דא"כ לא הו"ל להגמ' לומר לשון תיקו, רק הו"ל להגמ' לומר דהדר פשטה דאין יכול לחזור, ומדאמר בלשון תיקו מוכח שיכול להיות שיבא אליהו ויאמר שזה חשוב אומדנא ויהיה הדין שיכול לחזור, וכיון דהוה ספיקא דדינא היאך מוציאין ממנו

וע"כ נראה לענ"ד לומר בכוונת הרא"ש שודאי עיקר סמיכתו על מה שבספיקא דדינא בזה ראוי לפסוק להחמיר גבי איסורא, היינו בצדקה הקדש והפקר כסברת הפ"ח דהפקר הוה ג"כ כמו נדר, אך שמ"מ טענת ברי דידיה היה לו להועיל שהוא לא הקדיש הדבר בהחלט רק אם ימות כדרך מתנת שכ"מ, לזה אמר הרא"ש כיון דסלקא בתיקו מספקא לן אי שייך אומדנא יראה שאין מבטלין ההקדש, הכוונה יראה היא כמוש"כ שלענין דינא נקטינן לחומרא אך הוסיף לומר שאין מבטלין מטעם ספק אומדנא שאפילו טענת ברי דידיה לא יועיל, והוא כיון דנקטינן לחומרא מצד ספק איסורא ואין כאן אומדנא ברורה, פירושו משום דהכי קיי"ל מצד ספק איסורא, ממילא לא יועיל אפילו ברי דידיה, דהא אם הדין הוא שאין יכול לחזור שאין נחשב זה אומדנא, ממילא אפילו שהאמת יהיה שבלבו היה על תנאי מיתה, מ"מ אין מועיל מצד שבאמת לדינא הוא רק ספק אומדנא, ומעתה נכונים דברי הרא"ש עם דברי מהר"ם ב"ב רבו ושניהם סוברים שמטעם ספיקא לחומרא אתינן עלה להחמיר שלא יכול לחזור בו

ובזה יהיו נכונים דברי מהרי"ו בתשובה (סימן קע"ה) המובא בש"ך (סי' רנ"ט ס"ק י"א) שכתב שם וז"ל, ואם יש לך להשיב כיון שאמרה האשה לתת לצדקה א"כ הוה כמו איסורא וספק איסורא לחומרא, כדאמר פ' מי שמת שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וקיימא בתיקו וכ' האשרי דמספיקא לא מבטלינן הקדש כו', הרי מוכח שגם מהרי"ו פירש בדברי הרא"ש מטעם דפסקינן בספיקא דצדקה ספק איסורא לחומרא

והנה החתם סופר בתשו' הנ"ל בד"ה ונ"ל הביא קושית רבינו משלם לר"ב דאיתא (במרדכי פ' הזרוע) אמאי ספק לקט לקט ניזול בתר רובא ויהיה לבעה"ב, ותירץ משום דרחמנא אמר צדקהו, וביאר הח"ס כוונתו דכוונת הכתוב שאמר צדקהו במתנותיו שנחשיבהו מוחזק, וא"כ ממילא הוה הדין שאין הולכין בממון אחר הרוב, ולענ"ד דבריו קשים מאוד, חדא בעיקר הדבר מנ"ל שכוונת הכתוב לעשותו מוחזק דילמא התורה הטילה עליו חיוב במקום ספק, ומ"מ המוחזק נחשב הבעה"ב כמו שהוא באמת נמצא בחזקתו, ועוד דכיון שבכל התורה אזלינן בתר רובא, וא"כ במקום רובא לא קאי קרא דצדקהו, ובלא"ה אפילו לד' הח"ס גופא אין זה דומה לכל מקום שבממון דלא אזלינן בתר רובא להוציא מהמוחזק, דהכא בנידון מתנות עניים שאם נאמר דאזלינן בתר רובא ופסקינן שזה אינו לקט, ממילא לא יהיה מוחזק העני ולא נצטרך להוציא מחזקה שהרי הוא ביד הבעה"ב, ואין דומה להא דאמרינן לא אזלינן בממון בתר רובא, דהתם אפילו אם היה הדין שהולכין אחר הרוב בממון, מ"מ היו צריכים להוציאה מיד המוחזק שהרי הוא מוחזק